לפרלמנט הבריטי
הוגשה הצעת חוק ולפיה שרות הבריאות הממלכתי לא יהיה כפוף להסכם הסחר שעומד להיחתם
בין האיחוד האירופי לבין ארצות הברית. מה למערכת הבריאות ולהסכם סחר?
"הסכם
סחר" הוא צמד מילים מטעה. ההסכם יאפשר לתאגידים בינלאומיים לתבוע ממשלות בענייני
מדיניות. כך, אם למשל מערכת הבריאות הבריטית תחליט להפסיק להצטייד במכשיר
הנשמה אמריקאי בשל היותו לא מתאים, יוכל היצרן לתבוע את הממשלה הבריטית.
מתנגדי ההסכם
המתגבש בדעה שהוא הצעד משמעותי להמרת שלטון הממשלות בשלטון התאגידים. על כך עולז
הימין הכלכלי השולט באירופה. דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, הוא תומך נלהב ב"הסכם
הסחר".
ולפיכך, היה למתנגד
החריף ביותר להצעת החוק המוציאה את מערכת הבריאות מתחולת ההסכם. אלא ש – 25 מחברי
מפלגתו בפרלמנט, המהווים פחות מעשירית, הודיעו כי הם תומכים בחוק משום שאין להעמיד
את שרות הבריאות הממלכתי בסכנת חדלון כספי בגין תביעות תאגידים תאווי בצע.
לפני כמה ימים
הבין קמרון כי הוא עומד להפסיד בהצבעה על החוק המוצע ושינה את טעמו. שרות הבריאות
הממלכתי הוא גורם עיסקי קטן בתמונה התאגידית הכוללת, ולכן ייהנה מהגנה חוקית מפני מעללי
ההסכם.
הנמשל הישראלי
האם מצאתם
עשירית חברי קואליציה בישראל שמבינים ששלטון תאגידי הגז הוא המקבילה הישראלית
לסיפור הבריטי?
"מתווה
הגז" הוא צמד מילים מטעה. זו התחייבות ממשלתית לתת מכל טוב השלטון לתאגידי
הגז. נכון, הוצא ממנו הסעיף האוסר על הממשלה לשנות את מדיניותה בעתיד. זה הסעיף
שנפסל על בג"צ בטענה לאי חוקיותו. ובאמת תתארו לעצמכם הסכם בין הממשלה לשני
קבלנים ולפיו לנצח תרכוש מהם הממשלה אלפי דירות. הגיוני? אבל לצמד נתניהו-שטייניץ
לא היו מעצורים. ונחמד שבג"צ עצר את העוול החוקי.
אבל עוולות המשפט
הן הכסף הקטן בסיפור הגז. סיפור הגז הוא סיפור על כניעת הממשלה לתאגידים שקיבלו
ממנה זיכיון לחפש גז ולהפיקו. לפעמים כניעה היא אופציה הכרחית. אלא שכאן זה נעשה
מרצון ובמחיר מופקע ומופקר למהדרין.
כדי להציג כניעה
כהישג נבנה תרחיש של "תחרות במשק
הגז" שבו המונופול הקיים ימכור חלק מנכסיו. תאגיד דלק ימכור בעתיד חלק משדה
גז תמר. ותאגיד נובל אנרג'י ימכור חלק ממניותיו. ושניהם גם יחד ימכרו שדה בשם
תנין. וכך, בהינף מילים על נייר, תהיה תחרות בגז.
המחיר המופקר
תחרות, מסביר
הכלכלן המצוי, אמורה להביא לירידת מחירים. אבל, אבוי, ההסכם מנציח את המחיר הנוכחי
הגבוה שהמונופול גובה מצרכני גז מקומיים. ושלא תחשבו שזה משהו שאינו נוגע לכל אחד
מאיתנו. הסכם המחיר הזה הוא מרכיב במחיר החשמל (ודרכו במחיר המים) ולכן כל גרוש
מיותר שחבורת תאגידי הגז מקבלת – יוצא מכיסינו.
אלא, וגם את זה
יודע הכלכלן המצוי, גם כאשר יש אפילו ארבעה שחקנים אין בהכרח תחרות. תראו את
הבנקים. יש עשרים כאלה והתחרות היא בטטה. בנק איגוד מוכן לתת לכל מי שמפקיד אצלו משכורת,
ריבית זכות של 3% וריבית אפס על משיכת יתר עד גובה המשכורת. שנים מטרטרים את
הפרסומת הזאת וכלום לא מזיז את הפועלים, לאומי דיסקונט והמזרחי מעמדת השליטה שלהם.
בשם התחרות שלא
היתה ולא תהיה נתנו נכס לתאגידי הגז. אולי יעשו כאן טוב אם יתנו להם גם את בתי
החולים שימכרו לציבור שרות במחיר המופקע של הגז.
