הנה ממצאי מחקר לא
מדעי בחנויות ומרכולים המוכרים לחמניות "אצבע" באזור ששטחו קילומטר רבוע
בירושלים. המחיר היקר ביותר נמצא ברשת "זול טוב" שם מחירה 2.8 שקלים.
המחיר הזול ביותר נמצא ב"שופרסל שלי" שם נמכרה לחמנייה ב 2 שקלים ומי
שקונה שמיניה ישלם עבור כל לחמנייה 1.25 שקלים. ברשת "זול ובגדול"
הסמוכה לשופרסל המחיר הוא 2.10 שקלים ובמכולת השכונתית במרחק עשר דקות הליכה משם –
2.5 שקלים.
יש לסיפור
הקטנטן הזה שני היבטים.
הכלכלי, המלמד שכאשר רבותינו השרים והשועים מדברים על
כלכלה תחרותית וחופשית – הם מבלבלים את המוח. העניין הזה נדון כאן לעייפה אלא שתמיד מאיר
עיניים לראות עד כמה למילים "מחיר הלחמנייה" אין תשובה חד משמעית אפילו בשטח של קילומטר רבוע
אחד.
ההיבט החברתי
משעשע הרבה פחות. מי קונה ב 2.80 ומי קונה ב 1.25 שקלים ללחמנייה? לכאורה כולם
יכולים לקנות בשופרסל וכולם יכולים להימנע מהרשת היקרה. אבל לא כך קורה בחיים. העובדה ששני המחירים הקיצוניים האלה
שורדים מלמדת שיש די אנשים שלא טורחים לקנות בזול. עפי רוב כי אין להם ברירה.
מחיר מעמדי
בדקתי, שטחית
ובבוקר, מי קונה ביוקר. יש ריכוז גבוה של שתי קבוצות: מבוגרים ואימהות לילדים
קטנים. הקשישים, יש לשער, הם מהסוג שאין להם רכב להתנייד ולברור. הם תקועים עם
החנות הקרובה. האימהות (איפה האבות, לעזאזל?) ממהרות עם הלחמנייה הטריה להכין
סנדוויצ'ים לילדים. גם להן אין מגוון אפשרויות.
וכך נוצר מה
שהוא בפועל מונופול מקומי לקבוצות אוכלוסייה עניות יחסית בכסף ובזמן. לא חידוש
מפליג למי שמתמצא במערכת הפיננסית. שם תמצאו כי עשירים לא משלמים עמלות בבנקים
ודמי הניהול שהם כן משלמים בקופות גמל נעים סביב שליש האחוז בעוד שהעניים משלמים
פי שישה מזה. ללמדנו כי המחיר הוא מעמדי. וכאשר כותבים אצלנו על יוקר המחייה ראוי
לשאול את כל "המומחים" יוקר המחייה של מי?
עד כאן קיצור
ההיסטוריה של מחיר הלחמנייה.
מיכל נגד דוויד
ומכאן
לאקטואליה. לא מכבר נמסר על כוונת הממונה על ההגבלים העסקיים, מיכל הלפרין, לבטל
הוראה של קודמה בתפקיד שקבע כי מחיר מופרז ראוי לטיפול ציבורי. מהו מחיר מופרז?
20% מעל עלות המוצר פסק דוויד גילה.
סיפורי הלחמנייה
ועמלות הבנקים מעידים עד כמה מביך מצבה של הרשות הציבורית הנוטלת על עצמה לבדוק מי
מפריז במחיר הלחמנייה. הנה הימור על מצב העלות של מאפיית ברמן, המוכרת הגדולה של
לחמניות: המאפייה מוכרת לחמנייה לשופרסל במחיר שהוא בסביבות שליש מהמחיר שבו אותה
לחמנייה נמכרת למכולת הזעירה. למה? כי המאפייה יכולה לחנוק את המכולת, אבל לא את
הרשת הגדולה. ולמה המכולת גובה מחיר מנופח מקשישי השכונה? כי היא יכולה לחנוק
אותם.
זו בדיוק
המשמעות של קפיטליזם: היכולת של אחד לחנוק את רעהו. העשירים לא משלמים עמלות כי
הבנקים מפחדים מהם. והעניים משלמים עד חנק כי הם מפחדים מהבנקים.
אז מה העלות של
מאפיית ברמן? מיכל הלפרין צודקת: אין דרך בכלל לדעת מה המספר הזה אפילו אם ספרי
החשבונות של המאפייה היו פתוחים וגלויים. נניח שבעל המאפייה חושש מהממונה על
הגבלים עסקיים. איך הוא מנפח את העלות מבלי באמת לעשות כן? הוא לוקח הלוואה זולה
מהבנק ונותן אותה כהלוואה יקרה למאפייה. מישהו יודע? הכל שטויות.
הפרצוף של נתניהו
לפי סקרים
שהתפרסמו ערב הפסח המחירים לצרכן של מוצרי מזון לא ירדו בהשוואה לפסח אשתקד. איך
זה יכול להיות כאשר שר האוצר הפחית את
המכס על מוצרי מזון רבים ובאמצע השנה אף הפחית את מס ערך מוסף (באוקטובר 2015 הופחת
המע"מ באחוז. מדד מחירי המזון עלה בכמעט אחוז)?
כי אין קשר בין
עלות ומחיר.
יש מקום חריג
בנוף המחירי הזה. לפי חוק תאגידים המספקים שירותי טלפון חייבים שלא להפלות בין
לקוחות. בתקשורת דין הקשיש כדין הטייקון, לפחות לפי החוק. במציאות זה לא ממש עבד
כך ובבית המשפט יש תביעה בעניין.
אבל ראו מה מבקש
לעשות משרד התקשורת (השר הוא בנימין נתניהו). בכוונתו, על פי דיווח "דה מרקר" 27.4.16,
"לאפשר למפעילים (של שרות טלפוני) להנהיג משטר של הטבות...על פי כוח
המיקוח". כלומר שגם בטלפון יהיה קיים המשטר ה"שיוויוני" של העמלות
בבנקים והלחמנייה.
זה הפרצוף הכלכלי של בנימין נתניהו.
