מי שצורך תקשורת בימים אלה, מגיע מהר
למסקנה כי השאלה המרכזית העומדת להכרעה בכלכלת ישראל היא "תקציב דו
שנתי". חלוקת הדעות היא די ברורה: בצד הרע נמצא בנימין נתניהו התומך והדוחף
לתקציב שכזה בגלל רצונו להישרד פוליטית. ללא תקציב, נקבע בחוק, ממשלה נופלת. עם
תקציב דו שנתי הממשלה חשופה פחות לאי אמון.
בצד הטוב נמצאים מתנגדי המהלך הנסמכים
על "עקרונות הדמוקרטיה". הגדיל לעשות רביב דרוקר, מהעיתונאים היותר
מוצלחים במקומותינו, שתחב את אפו לשאלה הזו תוך קריאה לממונה על התקציבים באוצר,
אמיר לוי, להתפטר – אם וכאשר. כלומר שלשום עת ראש הממשלה ושר האוצר הסכימו שיהיה
תקציב שכזה.
זה לא ויכוח רציני. זה קשקוש.
תחילה לעניין העקרוני. זכותה של הרשות
המחוקקת לחוקק חוקים מחורבנים. היא עושה זאת בכל כהונה. זכותה להימנע מלחוקק חוקים
נחוצים - גם את זאת היא עושה בכל ימות
השנה. אז גם אם מדובר בחוק רע זה בסדר גמור. חוק האוסר לתמוך בשינוי חוק קיים –
נניח "מדינה יהודית" - הוא טוב?
ולתוכן הכלכלי. כמו שהכנסת תחוקק את חוק
התקציב הדו שנתי כך היא תוכל, שבוע לאחר מכן, לתקן אותו ולהוסיף לו 17 מיליארד
לביטחון או לקצץ 17 מיליארד מרווחה. התקציב הדו שנתי, אם כך תרצה הכנסת, לא מעלה
ולא מוריד לגבי "גמישות ההוצאה על פי צרכי המשק". בעבר, למשל בתקופות
האינפלציה ללא שליטה, תוקן התקציב השנתי פעם ופעמיים בשנה. איך משנים תקציב שנתי
ומתקשים לשנות תקציב דו שנתי? אפשר גם וגם.
וצריך לזכור עוד דבר. בישראל, בניגוד
למשל לארצות הברית, חוק התקציב הוא חלש. כל הסכם עליו חתומה הממשלה גובר על חוק
התקציב. לכן ביכולתה של הכנסת להכניס לחוק התקציב הדו שנתי סעיף "הרשאה
להתחייב" בכל סכום שהוא. וכך לאפשר הסכמים "חריגים".
אז למה התקציב הדו שנתי מעורר כזו
מהומה? כי כל העוסקים בכלכלה הציבורית שלנו מעדיפים לעסוק בהבלים ולא בחיים
הממשיים (למשל, למה יש פטור ממע"מ רק לכל מי שנוסע לחו"ל, ואין פטור כזה
למי שנשאר בארץ).
