בשבת האחרונה זכתה קבוצת הכדורגל
ברצלונה באליפות ספרד. יודעי טריווית כדורגל טוענים, בלהט כמובן, כי המזרח התיכון מתחלק בגדול
לשתי קבוצות אוהדים. רוב הישראלים אוהדים
את ברצלונה כבר שנים. ואילו תושבי האזור
האחרים – כלומר הערבים – הם אוהדי ריאל
מדריד. וכמקובל באזורנו בחוף הים בג'וניה שמצפון לביירות הדעות חלוקות.
מה ההסבר? איך זה שקבוצה אחת או שתיים
שולטות בכדורגל הספרדי כל כך הרבה שנים. מה הקסם?
יש הטוענים שההסבר הפשוט ביותר –
כסף – ממש לא תופס. יש כאן דבר מה נוסף.
פרשן ספורט הגדיר את הדברים כך: "הדומיננטיות
הזו החלה ברגע שברצלונה החלה לעבוד על פי עקרונותיו של יוהאן קרויף המנוח: בניית
שלד הקבוצה על שחקני הבית לצד החתמת כוכבי ענק שנותנים את הערך המוסף, והסתמכות על
אותו כדורגל שמשחקים בכל המועדון, מגיל ילדים ועד הבוגרים....
"לריאל מדריד, שסיימה את העונה במקום השני,
אין את האקס-פקטור שיש לברצלונה...ערכים ועקרונות קרויפיסטיים. "
על אף שלריאל מדריד יש יותר כסף מלברצלונה ההבדל
הוא בעקרונות. וזה, במבט חברתי-פוליטי, מעניין במיוחד כי הרושם הוא בכל העולם
שהכסף מנצח והעיקרון היחיד שחשוב הוא שיותר כסף עדיף על פחות כסף. ועכשיו, לצד
מורשת בגין ורבין יש מורשת קרויף שמנצחת את הכסף.
הפילוסופיה שאין בנורדיה
וכך פרשני ספורט יכולים לצאת מהעולם
הפשטני של "יכולת טכנית" משולבת עם "כושר גופני" בתיבלון
"מנטליות" ולדבר על "פילוסופיית משחק" – עניין מרכזי שסוקרטס
וויטגנשטיין לקו בו בניסיונם להבין את העולם.
הפרשן המלומד אפילו נותן סימנים במורשת
קרויף. בברצלונה הילדים והנוער משחקים אותו כדורגל כמו בקבוצה הבוגרת. בניגוד
מוחלט לכדורגל השכונתי הנהוג למשל בקרב ילדי הפועל קטמון ובבית"ר נורדיה.
מעניין שבשלהי תקופתו בברצלונה הקבוצה
נכשלה במבחן העקרונות של קרויף. כך היה
גם בשלהי תקופתו בקבוצה אחרת שאימן – אייאקס מהולנד. מאז אותם ימים קרויף לא אימן אף קבוצה וכך קצת קשה לבדוק אם
העקרונות אכן מנצחים את הכסף.
כאשר מסתכלים באירועים יחידים כל הסבר הולך. ריאל מדריד מצליחה בכדורגל העולמי
בדומה לברצלונה. ואם מרחיבים את המדגם התמונה נהיית ברורה.
כשהתחרות חופשית
לכאורה יש בכל מדינה הרבה ליגות כדורגל,
מאות קבוצות כדורגל ואם היינו עוסקים ב"תחרות משוכללת" – מושג אהוב על
כלכלנים – לכל קבוצה יש הסתברות שווה להצליח. או, אם לדייק, הכישרון ינצח. אבל בחיים הממשיים מה שקורה הוא הרבה יותר
פשוט.
בכל מדינה ובכל ספורט קבוצתי (למעט
כדורסל בארצות הברית) יש 4-5 קבוצות ששולטות, כלומר מנצחות לעיתים קרובות. המילה הכי נפוצה בקרב פרשני הספורט היא
"הפתעה". מה זו הפתעה? בסתר מוחו יודע הפרשן כי מכבי תל אביב היא קבוצה
טובה. ואם הפועל רעננה מנצחת אותה יש הפתעה. ואם מכבי זרנוגה תנצח אותה זה יהיה
"מרעיש". ללמדנו כי העולם הספורטיבי כמו העולם הכלכלי האחר הוא ריכוזי
להחריד.
למה העולם ריכוזי? כי מה שקורה, במונחים
כלכליים, אינו תחרות משוכללת אלא תחרות חופשית. וכאשר יש חופש, יש חזק ויש חלש. יש יותר כסף ויש
פחות כסף. ויש כל מיני יכולות, ממש לא ספורטיביות, שמסבירות היטב מדוע החזק מתחזק. מדוע אי השיוויון מתפשט ומדוע
המנצח חוזר לנצח. מדוע הקפיטליזם החזירי תקף בכדורגל כמו שהוא תקף בכלכלת ישראל.
כשהתחרות מפוקחת
ההוכחה המוצלחת ביותר לתזת החזירות של
ברצלונה היא בכדורסל האמריקאי. שם מגוון המנצחות גדול יותר וזה קורה בגלל שמי
שמנהל את חנות הכדורסל שם החליט כי לא תהיה תחרות חופשית. דווקא שם, בערש הקפיטליזם החזירי, הבינו שלהיות חזיר בספורט זה
להיות משעמם. זה לתת לברצלונה, ריאל מדריד, באיירן מינכן ועוד חמש קבוצות לשלוט
בעולם ולשחק בכיסאות מוסיקליים בינן לבין עצמן.
בארה"ב נקבע כי שחקנים חדשים
ייכנסו לשחק בליגה כאשר לקבוצות החלשות תהיה הזכות לבחור ראשונות. נכון, זה מנגנון
חלש יחסית. אבל אפילו מנגנון חלש הוא בעל יכולת לסדר עולם שיוויוני קצת יותר מעולם הכדורגל המקצועני.
גם חלוקה
שיוויונית של כספים ציבוריים יכולה לשנות את התמונה. ברצלונה מקבלת
מ"הציבור" יותר כסף מכל קבוצה אחרת. ולא מדובר בכסף שמקורו בצופים במגרש.
מדובר בעיקר בכסף תמורת שידורי טלוויזיה. ובישראל גם בכספי המהמרים בטוטו.
אם הכסף הזה היה מתחלק שווה בשווה בין
כל הקבוצות בכל הליגות היו יותר מקרים שבדרך
כלל קורים אחת למאה שנה - כאשר קבוצה כמו
לסטר זכתה השנה באליפות אנגליה באופן הכי מפתיע שיש: בלי הרבה כסף ובכלל בלי
עקרונות ופילוסופיה.
סתם 11 גברים נלהבים שרצים אחרי כדור.
