מס אנכרוניסטי

אנשי המקצוע אוהבים אותו. קל ללמוד אותו ומאוד קל להפעיל אותו. אין פלא שמרבית מדינות העולם מפעילות אותו. החריגה היא ארצות הברית ששם יש מס דומה, אך מטופש יותר, הנקרא מס מכירות. מס ערך מוסף הוא מצוות כלכלנים מלומדה.

מע"מ, כמו מס מכירות שקדם לו, נועד לתפוס את הצריכה – הקניות של משקי הבית. הוא הונהג משתי סיבות עיקריות: טכנית – קל לגבות אותו. אידאולוגית – הוא מס על מה שנתפס כשלילי בשנות ה – 60' של המאה הקודמת. יצוא והשקעות הם "טובים". "צריכה" היא רע הכרחי שצריך לדכא. לקלות הטכנית ולאידיאולוגיה נוסף נימוק שכלכלנים ממש מאוהבים בו: זה מס שאינו מפלה. כלכלנים לומדים בבתי ספר שאסור לפגוע ב"העדפות הצרכן". ואם מטילים מס שווה על לחם ועל מכוניות לא פוגעים בהעדפות של הצרכן. זה שהעולם מלא בפרסומות למכוניות ואין בו פרסומות ללחם – לא מזיז את מחשבת הכלכלן המצוי. כי מול האיסור על פגיעה בהעדפות הצרכן יש איסור גדול עוד יותר: אסור לפגוע ביוזמה הפרטית.

הדוקטורט של מירי רגב

כמו בהרבה עניינים, כלכליים לכאורה, הגיע העת לשים את הכלכלנים במקומם הראוי שהוא אי שם בין אסטרולוגים, יצרני מזוזות ומטיפים אוונגליסטים. לא מדע ולא ציפורים. למעט הבלחות מועטות של לוגיקה, כל ההחלטות הכלכליות הן פוליטיות. ובפוליטיקה לא נדרש דוקטורט, וטוב שכך. תתארו לעצמכם את ממשלת ישראל ללא ביבי או מירי רגב. ממש אסון.

לכן, ראוי לבטל את המע"מ בדיוק בגלל העניין שבגינו המס הזה זוכה לאהדת בעלי המקצוע: זה מס לא מפלה. וראוי לחברה מודרנית שתעשה אבחנה חדה בין מיסוי לחם למיסוי מכונית. ובהגדרה כוללת: בין מה שמועיל לבין מה שמזיק.

נכון, מוטב שהשלטון לא יתערב בהעדפות הפרטיות של אנשים. מי שרוצה ללמוד תורה של רבנים – שיבושם לו. ומי שרוצה ללמוד תורה של שפינוזה – יתכבד. העניין במס אינו בהעדפות הפרטיות אלא בזירה הציבורית. מי שצורך לחם לא פוגע בזולת. מי שצורך מכונית – בהחלט כן.

מכאן המסקנה  ברורה : יש להטיל את נטל מס המוצרים והשירותים על המזיקים. מזיקים למי? לזולת, לציבור, לאקולוגיה.

הנה כמה דוגמאות שאולי יעזרו להבהיר במה מדובר:

מס תחבורה: תחבורה היא צורך חיוני. אבל תחבורה פרטית היא שימוש בחופש כדי להזיק לזולת תוך כדי עינוג המשתמש הבודד. כאשר פלוני תופס נפח כביש, הנפח הזה נגרע מהזולת. כאשר פלונים ממודיעין נוסעים בבוקר לתל אביב ונתקעים בפקק בכביש 1, הם מזיקים לאלמונים שמשתמשים באותה דרך ציבורית. כאשר משה מחנה את רכבו על דרך ציבורית הוא שולל זכות דומה מאחמד, ולהפך.

 אין שימוש בתחבורה פרטית – מנסיעה ועד חניה בדרך ציבורית שבו אין נזק לזולת. לכן כל שימוש ברכב פרטי חייב במס מזיקים. כל חניה תהיה טעונה תשלום (מס). כל נסיעה תהיה טעונה מס (מס הדלק הנוכחי נמוך מדי כמו גם המס על מכוניות - אם מחשבים נכון את זיהום האוויר והנזק לזולת הנתקע בפקק).

תחבורה ציבורית, במקביל צריכה להיות נטולת מס וחופשית ממכשולים. כלומר בדרכים שבהם היא פועלת ביישובים לא תותר תנועה או חניה של רכב פרטי. המדינה לא צריכה לסבסד אוטובוסים (מה שהיא עושה היום) אלא לסבסד את תנועת האוטובוסים באמצעות הסרת מכשולי הרכב הפרטי.

מס מזון: יש מזון ויש מזון מזיק. על פי הידוע היום בשר חיות מזיק בהשוואה לבשר דגים ופירות ים. מזיק למי? על הנזק הפרטי מס מזון לא צריך לפצות. אולם על המשתמש במזון מזיק לשלם עבור הטיפולים הרפואיים העתידיים שלו הנובעים מצריכת מזון מזיק עמוס בשומנים, כולסטרול, סוכר ושאר מרעין. מס סוכר, למשל, מתוכנן להפעלה באנגליה אך רק על משקאות "קלים". סוכר, נכון להיום, הוא מזון קטלני במיוחד.

מס אקולוגיה: באוקטובר אשתקד הוטל באנגליה מס של 5 פני (בערך 25 אגורות) על כל שקית פלסטיק שקיבלו הקונים בחנויות. חצי שנה מאוחר יותר, כך הודיע המשרד לאיכות הסביבה, צריכת השקיות ירדה מ 7 מיליארד ל 500 מיליון – ירידה של 85%. בישראל, עם הרבה פחות סולידריות חברתית, יידרש מס גבוה בהרבה. אבל העיקרון דומה. מתבקש מס שישנה את העדפות הצרכן ממוצר מזיק למוצר חלופי. ומה יקרה אם יפסיקו להשתמש בשקיות והממשלה לא תראה גרוש? היא תוכל לממן את רכישת הטנקים (שרובם מיותר ממילא) מחסכון בהוצאות למחזור פלסטיק, ניקוי נחלים וכיוצא באלה מזיקים מוכרים.

מסים על ניצול משאבי טבע נכללים בקטגוריה הזו. הממשלה לא צריכה לקבל תמלוגים עבור רווחים משימוש במשאבי טבע שהיא מאפשרת לתאגידים – ים המלח, למשל. היא צריכה להטיל מס על כל קילו מלח המוצא מהים, ועל כל ליטר מים הנשאב מהכנרת וממאגרים תת קרקעיים. כמה מס? כזה שיעצור את השאיבה, ימלא מחדש את המאגרים. ומה יעשה הציבור: ישתה ויתרחץ במים ממוחזרים. וכך הביוב שאנחנו מייצרים וממהרים להיפטר ממנו יהפוך למשאב ציבורי חיוני ורב ערך. כראוי למי שמסתכל על התועלת של הדור הבא מול הלכלוך שמייצר הדור הנוכחי.

ומה יעשו כלכלנים?

הנה דוגמה לתועלת אפשרית מהם: הם יעסקו בחישוב מהסוג הבא: מהו הנזק מאחוז שומן (מעל 3.5%) במוצרי חלב בהשוואה לנזק מליטר בנזין ובהשוואה לשקית פלסטיק. ואחרי כן אפשר יהיה לחשב בצורה נאותה את מס המזיקים השונים.

ואת המע"מ אפשר לזרוק לפח הזבל של ההיסטוריה. (או להפחיתו במחצית) כפי שסין, הודו, צרפת ואנגליה זרקו את מס המלח שהיה נפוץ. אם כי עתה, לאור נזקי המלח, אולי ראוי להשיבו.

שתפו: