לכלכלנים אין ספק: התמחות היא גורם
מרכזי בעליית פריון העבודה. שנה אחרי שהנרי פורד הכניס את ההתמחות וקו הייצור
למכוניות מסוג T מספר שעות העבודה שנדרשו לייצור
מכונית ירד מ 12 שעות ל – 90 דקות. מאז, בכל האמור בייצור מוצרים, מוסכם כמעט על הכל:
ההתמחות מועילה. וכך יותר ממאה שנים אחרי
פורד גם היום
– קווי הייצור הם נדבך מרכזי בכל מפעל
מפעל מייצר.
ישראל, כידוע, מפגרת בהישגי תלמידיה
במבחנים בינלאומיים השוואתיים. לעומת זאת ישראל נמנית על קבוצה קטנה של מדינות
מפותחות שבהן אין התמחות בהוראה בבתי ספר יסודיים. אצלנו מקובל שמורים ביסודיים
"מודבקים" לכיתה א' כלשהי וממשיכים עמה שנתיים-שלוש. וכך הלאה. אולי, יתהה
הכלכלן המצוי, אפשר ואי ההצלחה בלימודים – ככל שהיא נמדדת בציונים באותם מבחנים –
מקורה באי התמחותם של המורים? אם רק נאמץ את התמחות – וככל שייקדם ייטב – נשפר את מעמדנו הבינלאומי ואפשר, שבנוסף
לביבי נתניהו, יהיה לנו עוד גואל?
הניסוי בטקסס
ישראל, נורווגיה ואוסטריה לא עמדו בראש מעיניו של רולנד פרייר כאשר שיכנע את מערכת החינוך
ביוסטון, טקסס, לאפשר לו לערוך ניסוי ב – 50 בתי ספר יסודיים. הוא ביקש לבדוק האם
ההתמחות בהוראה תעלה את הציונים.
בתי הספר של יוסטון חולקו לשתי קבוצות.
בראשונה – עסקים כרגיל. כלומר המשיכו עם מערכת הוראה ללא מתמחים. זו קבוצת הביקורת
שמולה נמדדו ציוני התלמידים במחצית בתי הספר שעברו להתמחות.
בבתי הספר המתמחים חולקו המורים
למקצועות שבהם היו להם הישגים טובים יותר יחסית. ככלל, החלוקה היתה פשוטה: מורים
נחלקו בין אלה שלימדו מתמטיקה ומדעים ואלה שלימדו הבעה, קריאה ומקצועות
"הומניים".
במהלך שנתיים התלמידים בכל בתי הספר
עברו מבחנים אחידים במקצועות השונים. בתום התקופה נבדקו הציונים באותם מבחנים.
והנה ההפתעה: ללא יוצא מהכלל תלמידים שלמדו בבתי הספר הלא-מתמחים השיגו ציונים
טובים יותר. התוצאה הזו נכונה לכל קבוצות התלמידים אך במיוחד לתלמידים חלשים
יחסית. שם, בקרב החלשים, ההתמחות של המורים היא כישלון רציני.
איך זה יכול להיות? פרייר הוא כלכלן
מאוניברסיטת הרוורד. לכלכלן קשה לבלוע את הגלולה הזו. אדם סמית' זכה לתהילת עולם
בזכות "המצאת" חלוקת העבודה כנכס ייצור מספר אחת (אפלטון, פרייר לא שוכח
לציין, טען משהו דומה אלפי שנה קודם לסמית'). להמרות את פי סמית' בייצור חינוך? לא
מתקבל על הדעת.
לקח ישראלי
ההסבר של החוקר לחריג הכלכלי הוא
באינטימיות. תלמיד הוא לא מכונית (או סיכה/פין/יתד בדוגמה שהביא סמית'). הוראה
דורשת התייחסות. התמחות דורשת כמויות. כל מורה מתמחה לימד הרבה יותר תלמידים מאשר
מורה לא מתמחה. הוא לא הכיר אותם במידה שהכירם המורה הלא-מתמחה. ובלי יחס אישי,
בלי השקעה אישית – פריון ההוראה יורד.
אפשר להחיל את המחקר לבעיה הישראלית. יש ויכוח מתמשך לגבי
טיב המורים. יש הגורסים שאצלנו המורים לא טובים דיים. אולי זה נכון. אבל בהינתן
רמת המורה יכולת ההשפעה החיובית של המורה היא פונקציה של יחס אישי שנגזר גם ממיעוט
תלמידים. צמצם את מספר התלמידים בכיתה מ – 35 ל – 25 ואפילו מורה בינוני יפיק מהם
ציונים יותר טובים.
מה שמשאיר שאלה אחת: האם ציונים זה הכל?
ועל זה כבר השיב דן בן אמוץ..... אלא שהתשובה לא קשורה לענייננו. אצלנו עדיין ציון
זה הכל.
