נכדים זה דיכאון

כמה שכל יש לנו? לית מאן דפליג כי בהשוואה לג'וקים וחתולים בני האדם עתירי שכל. אבל מה בדבר תינוקות אדם בני שלושה חודשים בהשוואה לתינוקות גורילה בני חודשיים? פה העניין מסתבך. ומה באשר לאנשים בוגרים ממוצא אפריקאי בהשוואה למוצא אסייתי?

מאות בשנים תוהים חוקרים על פשר השכל, והשאלה נותרה ללא פתרון. בהעדר פתרון נהגו "מומחים" להשוות בין גודלי מוח. לבני אדם יותר שכל מג'וקים וחתולים בגלל שיש לנו מוח יותר גדול. מה שקובע הוא גודל המוח יחסית לגודל הגוף ובזה מותר האדם מהפיל למשל.

ומה בין בני האדם לבין עצמם? מאות בשנים מדדו את גודל המוח כדי לפסוק בשאלת השכל והרבה זבל גזעני יצא מהשיטה הקלוקלת הזו.

עד שהמציאו את האייקיו (IQ – מנת משכל) כמדד לשכל. מומחים לדבר מוח המציאו שאלונים שההצלחה בפתרונם מודדת  לכאורה את השכל. בהכללה  כך זה גם היום ראו מבחנים פסיכומטריים בכניסה לאוניברסיטאות או הקב"א בצבא.

אבל, תהו המומחים , מה עושה את ההבדל? במאה ה – 20 התחדד הוויכוח בין אלה שטענו כי ההבדל הוא גנטי לבין אלה שטענו שההבדל הוא תוצר הסביבה: המשפחה, בתי הספר, הכסף, מקום המגורים.

הגנטיקה חוטפת מחקר

ב – 1966 פירסם פסיכולוג בריטי בשם סיריל ברט ממצאי מחקר על כ – 50 תאומים זהים (=זהים גנטית) שהופרדו בלידתם. ברט דיווח כי בדק את האיי קיו שלהם ומצא כי הוא זהה גם למי שגדלו במשפחות בעלות רקע חברתי שונה לחלוטין. מה שמוכיח לשיטתו כי שכל הוא תורשתי.

עד שהתברר כי ברט המציא את הכל ממוחו הקודח.

בהעדר יכולת הכרעה מרבית החוקרים בדעה ששכל מושפע הן מגנטיקה והן מהסביבה. כמו בבריאות ובתחלואה. 

מדויק? קשה לדעת.

על הגנטיקה אין לנו בינתיים שליטה. מה עם הסביבה? האם זו המשפחה? ההכנסה? ההשכלה? השכונה? על כך התכנסה קבוצה של מומחים במרכז טאוב בירושלים. לא בכדי למצוא שכל. אלא כדי למצוא בריאות.

השכונה והדת

מה יש בסביבה, למעט מערכת הבריאות, שמשפיע על הבריאות? ובלשון מארגני הכנס: מה הקשר בין ההון החברתי ("הסביבה") לבין הבריאות?

חוקרת מדנמרק אספה מידע על כ- 6,000 חולי נפש החיים בקהילה ולא מאושפזים בבתי חולים. רובם מקבלים דיור ציבורי והשאלה שנבדקה היא האם חולים שמקבלים דיור בשכונה "טובה" צורכים פחות תרופות נגד דיכאון מאשר חולים שמקבלים דיור בשכונה "רעה".

התוצאות הראשוניות (המחקר טרם הושלם) מצביעות על השפעה סביבתית חיובית: ככל שהשכונה טובה יותר החולה משתמש בפחות תרופות. מנקודת ראות של מתכנן מדיניות הקצאת דיור טוב יותר משתלמת יותר גם אם היא יקרה יותר, משום שהיא חוסכת בתרופות ומשפרת חיים של אלפי חולים.

 שווה?

חוקרת מישראל, מאיה סימן-טוב ממכון גרטנר, בדקה את השפעת הדת על הבריאות. ה"מחלה" שנבדקה: היפגעות ילדים. האם ילדים יהודים (ערבים לא נבדקו) עם רקע דתי נפגעים יותר מילדים חילוניים?

החוקרת אספה מידע על ילדים שנפגעו והועברו לטיפול רפואי בערים חילוניות או מעורבות בהשוואה לאלעד שהיא עיר חרדית לא רק מבחינת האוכלוסיה,  אלא גם בשליטה הפוליטית. באלעד אי אפשר לנוע ברכב פרטי בשבתות וחגים של יהודים.

והילדים? בערים חילוניות שיעור הילדים הנפגעים היה 6-9% ואילו באלעד החרדית – 23%. מה קורה באלעד? התשובה המיידית היא הזנחה של הזירה הציבורית. באלעד ישקיעו פי כמה יותר במקוואות ובבתי כנסת מאשר במתקנים בטיחותיים לילדים, בפארקים וב"סביבה". זאת בהשוואה ליישובים חילוניים. 
אז הילדים משלמים. 

הדיכאון של הסבתא

הסביבה, ככל שנמדדה במחקרים שהוצגו, אכן רלוונטית לבריאות. מה בדבר המשפחה?

ה – baby boomers הוא דור הילדים שנולדו בשנים 1945-55. עתה הם פנסיונרים וקל לזהותם בשני מקבצים: הם בולטים כתיירים בעלי הכנסה גבוהה מהממוצע בכל רחבי העולם. והם משתמשים מתמידים בפארקים ציבוריים עת שהם משמשים כבייביסיטר לנכדים שלהם. שני חוקרים מאיטליה ג'יורג'יו ברונלי ולורנצו רוקו מאוניברסיטת פדובה חברו לבדוק מה עושים הנכדים לסבתות.

מחקרם אסף מידע על סבים וסבתות ב – 12 מדינות אירופיות. מקובל לחשוב כי סבים וסבתות מתנדבים למשימה שעושה להם אך טוב. להם ולנכדים הזוכים לטיפול משפחתי חם ואוהב ותומך. החוקרים טרחו לשאול אותם כמה טוב להם באמת.

הממצא העיקרי הוא שנכדים מגדילים את הדיכאון. כך דיווחו  בעיקר  הסבים אבל גם הסבתות בכל מדינה שנמדדה. וככל שגדל מספר השעות שהסבים מבלים עם הנכדים כך גדלה מידת הדיכאון. ילדים הם שמחה , אומרת האגדה. נכדים זה כבר סיפור אחר.

איך זה?

כאן נכנסים לתחום ההשערות. החוקרים משערים כי מקור התופעה הוא בחד כיווניות של יחסי סבים וילדיהם. הבייבסיטר הזקן מרגיש מנוצל בעיקר כשהוא לא מקבל יחס מקביל מהורי הנכדים. ונכנס לדיכאון.

אולי. אולי לא.

שתפו: