24 בדצמבר 2016

יום הולדת שמח ישוע



רונית ורדי כתבה כתבת פרופיל ב"ליברל" שהכתירה את אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, כאיש השנה. לדעתה היועץ הוא איש אשכולות, מרתק ושומר חוק נאמן.
לפי אמת המידה הזאת, חיים כהן, שהיה יועץ משפטי לממשלה ושופט עליון, היה עבריין סדרתי משום שהורה למשטרה לא להגיש כתבי אישום נגד הומוסקסואלים על אף שיחסים הומוסקסואלים היו אז בניגוד לחוק.  
עו"ד מיכאל ספרד סבור שמנדלבליט הוא דווקא הבעיה בקיום החוק. פרשנותו את החוק גמישה למהדרין ומשרתת את מי שמינה אותו – ראש הממשלה.


לזכותו של מנדלבליט שהצליח להעביר את הדיון בחוק ההסדרה מענייני פוליטיקה וצדק – תחום ההתמחות של ישוע שבימים אלה נחגג יום הולדתו, לענייני טאבו. אין כמו הזכות לקניין הפרטי כדי להכריע בשאלות של צדק.

וכך, גניבת המרחב הגיאוגרפי של פלסטין בידי ישראל ולמען ישראלים יהודים בלבד נדחפה לקיטון הצר של פלסטיני המתייצב במשרדי המנהל האזרחי (שם מטעה למשרד של הכובש ששולל מ"נתיניו" את זכויות האזרח) בטענה שהשטח המיועד למתנחלי עמונה הוא בבעלותו. ואם יוכיח בעלות – תהיה לממשלה בעיה עם יישובם מחדש של המפונים. ואם לא יוכיח - הכל תקין.
אין כמו הקניין הפרטי. בזמנו אחד משופטי בית המשפט העליון ואיש ימין נלהב, משה לנדוי, הסביר מדוע מותר לממשלה לתפוס קרקעות בגדה המערבית ובעזה באופן גורף ותחת מגבלה אחת: שהקרקע לא תהיה פרטית. מה עם קרקע ציבורית? שם הכל מותר לכובש. החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מאתמול על ההתנחלויות ואי חוקיותן היא הצהרתית בלבד ואינה מחייבת אפילו בדין הבינלאומי.

הכיבוש והשמאל

כובש? עוד מימי שלוט מפלגת העבודה בעיניים פסק יועץ משפטי אחר, מאיר שמגר, כי אין כובש כי אין כיבוש. חברון לא היתה חלק מאף מדינה ולכן אין שם כיבוש. כל משפטני השמאל, שרואים ומבקרים את תרגילי מנדלבליט להכשיר את השרץ העמונאי, חיו כל השנים בשלום עם הפרשנות המעוותת הזו. מותר לתפוס הכל כי אין  כיבוש – חוץ מאשר כשמדובר בקרקע פרטית.
אפילו מרצ האצילה ישבה בממשלות רבין וברק ולא צייצה. יותר מזה היא לא דרשה כתנאי להשתתפות בקואליציה כי החוק הבינלאומי יהיה תקף כאן. בצדק טוען הימין שישראל אינה מפרה את החוק הבינלאומי. היא מעולם לא הכלילה אותו בחוק הישראלי. היא מפרה את החוק הבינלאומי כמו שהיא מפרה את החוק הצרפתי.

כל הקשקושים המשפטיים האלה מלמדים עד כמה השמאל (העבודה ומרצ וחבריהם) בארץ אינו אלא פינה בימין. גם היום מרצ וחד"ש לא מגישים הצעות חוק להכליל את הדין הבינלאומי בישראל ולו כדי להביך את הממשלה והכנסת בעיני העולם.
קרקע פרטית (אך רק פלסטינית), מתברר מחוק ההסדרה, אינה חסינה יותר. אמנם סעיף עמונה בחוק – אותו סעיף שאיפשר להשאיר את עמונה על אף פסיקה הפוכה של בג"צ – הוצא מהצעת החוק. אבל כל קרקע פרטית אחרת "תוסדר".

הקיצוץ התקציבי והקניין הפרטי

ובעצם, למה לא? מה פתאום השמאל הופך למגן הקניין הפרטי? מה, אסור להפקיע קרקע פרטית לצורכי ציבור? לגנוב מפלסטיני פרטי זה ממש לא יפה. לגנוב מציבור פלסטיני, זה כנראה בסדר.
על הקלקול הזה התווסף השבוע הוויכוח על תקציב המדינה ל – 2017-18. לממשלה נדרש מימון לביצוע החלטותיה בחינוך חרדי, עמונה, תאגיד השידור הציבורי ועוד מיני דברים קואליציוניים שכאלה. נקבע כי המימון יבוא מקיצוץ "רוחבי" בתקציבי הממשלה ועל זה התרעמו באופוזיציה כי נפגעים השירותים החברתיים. כאילו שמפלגת העבודה ומרצ – כשהיו בשלטון – לא עשו אותו הדבר.

מילא. אבל זה קיצוץ רוחבי שהוא הונאה. הממשלה לא קיצצה בכל תקציביה. היא לא קיצצה בהחזר חובות. היא לא קיצצה בשכר עובדיה. למה לא? כי שני הסעיפים האלה – בערך חצי מתקציב המדינה – הם "קניין פרטי". וכמו שלימד לנדוי, ומפעיל מנדלבליט בעמונה, בקניין פרטי לא נוגעים.

והצדק איפה? למה אגרת חוב ממשלתית שמחזיק האלפיון העליון חסינה מ"קיצוץ רוחבי"? הרי בכסף שהיה נחסך אפשר היה לממן טיפול יותר ראוי בחדרי המיון בבתי חולים. קיצוץ שכרם של כל עובדי ציבור שמשתכרים יותר מ – 30,000 שקל לחודש היה מאפשר לשכור עוד מורה לכמה אלפי כיתות. אבל זה קניין פרטי.

וקניין פרטי עדיף על צדק.