האם ירידה במדד המחירים מהווה בעיה? בעבר רווחה הדעה שזו בעיה קשה, כי כאשר הציבור יודע שהמחירים
יורדים בהתמדה, הוא יפסיק לקנות כדי לקנות בזול יותר בעתיד. ואם כולם יקנו פחות
עכשיו, התפוקה תרד, ההכנסה תרד והאבטלה תעלה.
זו הסיבה שבמדינות שבהן יש יעד אינפלציה, כלומר שיעור עליית מחירים שבו
מחויב הממשל, היעד לעולם חיובי.
לצד הנימוק הכלכלי היה גם נימוק טכני: מי שמודדים
את המחירים "נעולים" על סל קבוע. בישראל קבוצת המוצרים והשירותים
הנמצאים בסל משתנה רק אחת לשנה. ולכן אם בתוך שנה מסוימת נכנס לשוק טלפון סלולרי
יעיל וזול – הוא לא יחושב. מכאן שהמדד, ככלל, מפריז במחירים כלפי מעלה. מה שאומר
שכאשר מדד המחירים מראה אפס – למעשה הוא יורד. אומדנים שנעשו בכמה מדינות לפני
יותר מעשור אמדו את ה"טעות" הטכנית ב – 0.2%. בימים האלה שהאינפלציה היא
באפס סביר שהשיעור נמוך בהרבה.
המדד ושכר הנגידה
כך או כך החוק קובע כי על בנק ישראל – גוף הממשל המופקד על יעד האינפלציה –
להתכוון לשיעור של 1-3%. בפועל, וברוב שנות קיומו של היעד, בנק ישראל מפספס. בעבר
זה היה כלפי מעלה - כעת הפספוס הוא כלפי מטה. אם המשכורת של הנגידה, קרנית
פלוג, היתה צמודה לביצועי האינפלציה – היתה הגב' פלוג משתכרת שכר מינימום.
אבל מעטים מתלוננים. וכנראה שבצדק. החיים מתחת לאפס ובסביבתו אינם רעים כפי
שכלכלנים חזו. התפוקה לא בהכרח יורדת והאבטלה לא בהכרח עולה. והממשלה, ברשלנות
אופיינית, לא מתעשתת ומשנה את יעד האינפלציה.
שיהיה.
אז אם זה בסדר, מה לא בסדר?
מה שלא בסדר הוא שעולם הכלכלה לא
יודע איך יוצאים מהמצב הזה. הכלכלנים –
פאר ההשכלה של 200 השנה האחרונות – לא יודעים מהי התרופה לאפס האינפלציוני. כל מה
שהמליצו נעשה. וכל שנעשה לא עזר. ובקצרה: הבעיה עם האינפלציה היא שהיא מעידה על
אובדן שליטה של המדינאים. וזה דווקא חשוב.
הליברלים והניאו-ליברלים בסירה אחת
מה ניסו שלא הצליח? תחילה הורידו את הריבית. ויש מדינות שבהן הריבית שלילית.
את מפקידה כסף בבנק שוויצרי או יפני? תשלמי בעבור התענוג. שימו לב: יש מצבים בהם
אנחנו משלמים לבנקים עבור הכסף שלנו.
אחרי שגם הריבית הגיעה לאפס החלו ב"הרחבה מוניטרית". מה זה? הבנק
המרכזי החל לקנות "נכסים". מה הוא קנה? אגרות חוב של הממשלה. אגרות חוב
של תאגידים. לפעמים אפילו מניות. ובישראל, המדיניות הכי שפויה בעולם המפותח, הבנק
מדפיס שקלים וקונה באמצעותם מטבע חוץ. נכון, לרוב הוא "מפסיד" בעיסקה
הזו. אבל בנק מרכזי לא קיים בשביל להרוויח.
למה לקנות דולרים זה יותר שפוי מאשר לקנות אגרות חוב אפילו של הממשלה? כי
מקניית דולרים יש סיכוי שמחיר הדולר יעלה וכל היצואנים ירוויחו מזה משהו – דבר קריטי
למדינה, כמו ישראל, שבה הגירעון המסחרי הוא כ – 50 מיליארד שקל לשנה. לקנות אגרות
חוב רק עוזר לגוף שהנפיק אגרות חוב.
אבל גם זה עוזר רק במעט.
כנראה בגלל שהבנק המרכזי אינו אגרסיבי דיו. אבל זה המצב.
כלכלנים ליברלים מציעים חלופה אחרת: שהממשלה תוציא יותר כסף. כלומר שהיא
תגדיל הוצאות ותממן את ההוצאות האלה בלקיחת הלוואות. הרעיון הזה מעניין רק בהקשר
אחד: הוא מייתר את הבנק המרכזי. כי אם הממשלה מטפלת באינפלציה – מי צריך את הבנק
המרכזי?
הרעיון להגדיל גירעון, גם אם הוא עובד, הוא לא מוסרי. המשמעות שלו היא שהדור
הנוכחי עושק את ילדיו שהם אלה שיצטרכו לפרוע את החשבון.
אז מה כן?
מאניקופטר!
הרעיון הוא שהבנק המרכזי ישכור הליקופטר שיפזר כסף מהשמיים. כמו המן
מהתנ"ך. במקום לקנות אגרות חוב של הממשלה או של תאגיד – לחלק כסף לכולם.
באופן טכני זה די קל: מפקידים כל חודש, נניח, 300 שקל בחשבון בנק של כל אדם מגיל
18 ומעלה. והופ – עשינו הרחבה מוניטרית שווה לכל נפש.
למה, ראוי לתהות, לא עושים את זה? כי אין דבר השנוא על ממשלות, כולל זו
שלנו, מחלוקה שיוויונית וצודקת.
נ.ב. לפי נתוני אוקספם שפורסמו הבוקר 8 אנשים (ביל גייטס, וורן באפט, אמנציו אורטגה, קרלוס סלים, מארק צוקרברג, לארי אליסון, ג'ף בזוס ומייקל בלומברג) מחזיקים בהון השווה להונם של
מחצית מתושבי כדור הארץ – 3.6 מיליארד איש ואישה.
