מדוע בנימין נתניהו, לה פמיליה, נפתלי
בנט ומירי רגב תומכים בחנינה לחייל שהורשע בהריגה? זו לא באמת שאלה רצינית. אלה הם
פורעי חוק המבקשים לבטל פסק דין עוד בטרם נגזר דין ההורג בכוונה תחילה.
אבל, כמנהג הימין, הם פחדנים. למה לחון
אותו? הרי זה בסמכות נשיא המדינה. וכדי שהנשיא יעניק חנינה נדרש המחונן הפוטנציאלי
לבקש. אליאור אזריה לא ביקש (עדיין). וכדי שהנשיא ישקול את הבקשה (שאיננה) סביר
שעל המבקש להתחרט. אזריה לא מתחרט. לכן יש סבירות די גדולה שחנינה נשיאותית אינה
עומדת על הפרק.
אז מה עושים? הפחדנים מדברים. וכך יש
אצלנו מקהלה נמרצת של דורשי חנינה שפיהם נפוח ממילים וגרונם ניחר. אבל לעשות? ממש
לא.
הגרון הניחר בא להשפיע על השופטים להקל
בעונש. אם, נניח, אזריה יוענש בשש שנות מאסר על תנאי – הם ישתקו. אם הוא ייענש בשש
שנות מאסר בפועל – הם יצרחו על "השמאל" ששולט, מתברר, אפילו בצבא.
וזה מה שקורה עכשיו. וחבל. כי יש מה
לעשות.
חוק חנינה
מה שראוי לעשות למען אזריה זה חוק
חנינה. החוק הזה ראוי שיקבע – רטרואקטיבית, כמובן – שאזריה ודומיו יהנו מחנינה
והפסיקה נגדם תבוטל. נכון שחוקים פרסונליים שכאלה הם לא נחמדים בעיני "חבורת שלטון
החוק". אז שיקפצו. גם יאיר לפיד בעד "חנינה לכולם". ומה זה חוק
ההסדרה אם לא חנינה רטרואקטיבית? אז לדונם קרקע יש חנינה בחוק ולבן אדם לא?
למה נתניהו, בנט ורגב לא מחוקקים? הרי
אפילו שר הביטחון ליברמן בדעה שמשהו לא תקין בפסק הדין. וכחלון רומז שיתמוך, אבל
רק אחרי שיפורסם גזר הדין. אז מה הבעיה?
הפחד.
מה שקורה כאן אינו סתם פחד. זה פחד מפני
בית הדין הבינלאומי. כידוע הרשות הפלסטינית הגישה תלונה נגד ישראל על "פשעי
מלחמה". בית הדין שוקל אם לפתוח בחקירה. לפני שבועיים, בהחלטת מועצת הביטחון
על ההתנחלויות, קיבלו המצדדים בתביעה רוח גבית. חוק חנינה שכזה, בצירוף חוק
ההסדרה, יהיה הוכחה חד משמעית שישראל נמצאת מחוץ לחוק הבינלאומי ומכשירה הרג – גם
כשהוא בכוונה תחילה.
חוק החשש
במקביל לחוק לשחרור אזריה נדרש הימין
המשתולל לעוד חוק: כזה שיקבע כי מעתה אדם שמרגיש מאויים רשאי להרוג ובלבד שהאיום
הוא מערבי. הרי זה מה שמצדדי החנינה אומרים. לא?
אז למה אין אפילו בדל הצעת חוק כזו?
כי הם מפחדים.
אבל הם לא צריכים לפחד. ח"כ שלי
(יחימוביץ') נתניהו תומכת בהם. ללמדנו כי להיות מנוול אינו נחלתם רק של מה שנקרא
אצלנו ימין. גם במפלגת העבודה בעיניים נגועים בחולירע.