28 בינואר 2017

תחיית הקומוניזם



למה  התמוטט המשטר שכינה עצמו "קומוניסטי"? במכלול הגורמים האפשריים אחד השחקנים המרכזיים הוא הכישלון הכלכלי. ברית המועצות והמדינות שכבשה סיפקו רמת חיים מחורבנת וכלכלה לא יעילה באופן מחריד. ביסוד אותה כלכלה עמד התכנון המרכזי. ראשי השלטון האמינו כי רצוי ואפשרי לקיים את הכלכלה בתכנון מרכזי, בכדי למנוע את עוולות ומשברי הקפיטליזם. את הרעיון הזה המציאות הפריכה אחרי עשרות שנים של ניסיון. בגדול: למתכנן המרכזי של פעם לא היה מידע רלוונטי לכל תכנון שהוא.


להיסטוריה הזו יש היבט משעשע. והוא קשור בשמו של ואסילי לאונטייף שאמנם נולד בגרמניה ומת בארה"ב אבל מוצא משפחתו מרוסיה והוא אף גר שם שנים עד שהמשטר הקומוניסטי איפשר לו לצאת על אף שהיה מה שלימים ייקרא דיסידנט – כלומר מתנגד למשטר.
ב – 1973 זכה לאונטייף בפרס נובל לכלכלה. והמשעשע הוא שהזכייה ניתנה לאיש שגיבש והראה כי תכנון מרכזי יכול להניב תוצאות כלכליות זהות – מבחינת היעילות הכלכלית – לשוק חופשי תחרותי. היום איש כבר לא לומד את "לוח תשומה-תפוקה" ההמצאה הכלכלית של לאונטייף. בשנות ה – 70' אי אפשר היה לקבל תואר ראשון בכלכלה בלי זה.

היו ימים.

ויש סיכוי שיחזרו.

איפה הכסף?

חתן פרס נובל אחר, ג'וזף סטיגליץ, פירסם לא מכבר מאמר על מניעת משברים כלכליים בעידן הדיגיטלי. על פניו זה עוד מאמר ברנז'אי עם משוואות מתמטיות. אבל לעוסקים בכלכלה מומלץ לקרוא (אפשר לדלג בקלילות על ההשתחוות לטוטם המתמטי).

סטיגליץ מתחיל את המאמר בעתידנות: עולם בלי מזומנים. בסדרת הטלוויזיה "מלחמת הכוכבים" היו מלגלגים עליו. ובצדק: אנחנו לא כל כך רחוקים מזה. רוב העיסקות הכלכליות נעשות היום ללא מזומנים. וקל לראות שהמחשבים, הטלפונים והשעונים משוחחים בחופשיות בינם לבין עצמם. הבנקים בישראל פיתחו לאחרונה חידוש מפליג: אפשר היום להפקיד צ'קים דרך הטלפון. וכמה הדיוטות יש שעדיין משתמשים בצ'קים?

עולם נטול מזומנים נראה בהישג יד. לכאורה זה שינוי טכני. סטיגליץ חושב אחרת.
הפרופסור האמריקאי מתמקד בבנקאות. למה דווקא שם? הוא בנה קריירה מביקורת על המערכת המוניטרית שלא הצליחה לחלץ את העולם ממשברים כלכליים אלא במחירים מופקעים – בעיקר מבחינה חברתית. היום כבר כולם יודעים שחילוץ הבנקים ממשבר 2008, הנמשך ביתר שאת גם היום, היה כרוך בשפיכת טריליונים מכספי ציבור שהביאו תועלת מעטה. הבנקים ממעטים להשתמש בכסף שהוזרם לפעילות כלכלית יצרנית. סטיגליץ מצטט מחקרים המראים כי רק 3-15% מכספי הבנקים מועברים כאשראי למגזרים יצרניים. מי שינסה להבין איפה הכסף מוזמן לקרוא דו"חות על אי שיוויון כלכלי ועל הישגיו של המאון העליון.

ואיפה הבנקים?

במצב הזה, מי צריך את הבנקים האלה? מה הם תורמים לכלכלה?
במצב הקודם, כלומר הנוכחי, הבנקים הם יצרני כסף. כאשר אני מפקיד בבנק 100 שקל, הבנק חייב לקחת 3 שקלים ולשים אותם כ"בטוחה" בבנק ישראל. את 97 השקלים הנותרים הוא יכול לחלק כאשראי ולהרוויח ריבית. תעשיית הכסף הבנקאית, והבקרה שהבנקים מפעילים על הלווים, היא המנוע של הקפיטליזם. סטיגליץ בדעה שהמנוע לא מתפקד.
בעולם ללא מזומנים כבר לא צריך בנקים. מי, בעולם העתידני הזה, יזרים כסף? הממשלה (או הבנק המרכזי). והוא יוכל לכוון את הכסף לאו דווקא לטייקונים מהמאון העליון אלא לעסקים שתורמים להגדלת הרווחה. סטיגליץ מתעלם בקלילות משאלה על זהות זה שיחליט לאן הולך הכסף. אך זו שאלה פוליטית והפרופסור רק בא להסביר שיש מנגנון טכני – שלא קיים היום – שיאפשר לעשות את זה, וביעילות.

ליאונטייף היה מחייך. סוף סוף תכנון מרכזי מוניטרי חוזר לסדר היום הכלכלי. כרגע רק במישור המחשבתי. אבל לך תדע...