הסללה: אז ועתה

באחד מאתרי האינטרנט העוסק במדיניות חינוך התפתח בשבועות האחרונים ויכוח לוהט. התחיל בו נחום בלס במאמר שבו טען כי ממשלות ישראל, לבטח מאז שנות ה- 60' של המאה הקודמת ואילך, לא התכוונו לשלוח את ילדי העולים מעדות המזרח לבתי ספר מקצועיים – היא ההסללה שבה אנו עוסקים. את הטענה ניסה בלס להוכיח באמצעות נתונים על שיעור התלמידים המזרחיים בבתי הספר העיוניים ושיעור התלמידים האשכנזים בבתי הספר המקצועיים. הנתונים מלמדים, כך כתב, שמדיניות מכוונת לא היתה.

המאמר עורר את זעמם של חוקרים אחרים כמו יוסי דהן ויוסי יונה (ח"כ מהמחנה הציוני) שהסבירו כי ההסללה ניכרת, ביון השאר, בריכוז בתי הספר המקצועיים דווקא בערי פיתוח ובשכונות המזוהות עם מהגרים מארצות ערב.

אבל גם לדעתם של אלה כבר אין הסללה כמדיניות ממשלתית מכוונת. 

ואם כך, מה הטעם בוויכוח?

שאלה טובה. החטא הקדמון אינו המצאה ישראלית. נלסון מנדלה, הנשיא הראשון של דרום אפריקה שנבחר בבחירות כלליות שבהן השתתפו כל תושבי המדינה, דרש מפקידי השלטון הישן להכות על חטא. הקיסר היינריך הלך להכות על חטאיו אצל האפיפיור שהיה באותה עת בקנוסה. יש מזרחיים שדורשים שכל אשכנזי יכה על חטא הטיפול במהגרים מזרחיים. ויש אשכנזים שכופרים בחטא.

הויכוח ההיסטורי הזה מעניין בערך 1000 אנשים.

מבחני כניסה

אבל , וזה מה שבאמת חשוב, הוויכוח על ההסללה הוא בעצם ויכוח על סלקציה. אם  נתמקד בבתי הספר השאלה היא האם היתה, ועדיין יש, סלקציה על בסיס עדתי. בין במפורש ובמישרין ובין בעקיפין.

כאמור יש מעין הסכמה כי אין יותר סלקציה עדתית מכוונת. אך מה בדבר סלקציה עקיפה?

משרד החינוך פירסם ממצאים על תוצאות בחינות בגרות בבתי ספר. הממצא העיקרי הוא שבתי הספר ה"מנצחים" ברובם פרטיים. מה זה בית ספר פרטי? זה בית ספר שגובה שכר לימוד גבוה מהורי התלמידים, ושבו המורים והמנהלים מחליטים מי יתקבל. הטענה היא שבתי הספר הפרטיים האלה, משאירים את ההסללה. אלא שבמקום זיהוי עדתי יש זיהוי מעמדי. ומאחר ורוב בעלי הכנסה גבוהה שמסוגלים לשלם את שכר הלימוד הגבוה הם אשכנזים – ההסללה הישנה חיה, קיימת ובועטת, על אף שתמצאו בבתי הספר האלה גם כמה מאות בני פינטו, מזוז, דהן, שנהב (שהרבני) וקרוביהם. 

שיטת הסלקציה הנוכחית שונה בטכניקה. פרט אולי לבתי הספר של אגודת ישראל ויהדות התורה שעדיין מקשים על מזרחיים להתקבל. חוץ מכסף, שאין לזלזל בחשיבותו, מנגנון הסלקציה הוא ציון במבחן וראיון אישי. אצל רבים ציוני מבחנים נחשבים  אובייקטיביים. זו טעות נפוצה. הציונים במבחנים מעידים רק על הצלחה במבחן ולא בהכרח על יכולת התלמיד. ושני העניינים לא חופפים. גם ראיונות אישיים – עוד כלי נפוץ בהליכי סלקציה - הם בעיתיים. משה, זה המגמגם מהתנ"כ, היה נכשל ודאי. והוא זה שכתב מסמך (יהווה היה רק טריק שיווקי) – עשרת הדיברות – שבעולם נשבעים בו על אף שמפרים אותו בכל צעד ושעל, וגם בישראל.

בזכות ההטרוגניות

חוקרי חינוך עמדו לא פעם על היתרונות של כיתות הטרוגניות. הליכי סלקציה - כמו הקבצות -מייצרים כיתות הומוגניות המדירות קבוצות רבות. מכאן המסקנה שיש להפסיק סלקציה – ומי שימשיך בכך יעשה כן ללא מימון ציבורי.

והעניין האחרון והחשוב מכל. הוויכוח על ההסללה מלמד שהניצים לכאורה הם למעשה באותו צד. אף אחד מהם לא מדבר על ההסללה הראשית בישראל: חינוך ערבי. את זה כולם שוכחים. כאילו הסללה על בסיס דת/לאום היא תקינה. היא לא שונה מהותית מההסללה עליה מדברים ה"מזרחיים המקצועיים".

ואם, לשיטתם, מותר להסליל ערבים החוצה מהמערכת הממלכתית, מה בדיוק רע בלהסליל על בסיס אתני אחר?

שתפו: