רווחה או גמ"ח

מארק פירסון, סמנכ"ל תעסוקה ורווחה באירגון לשיתוף פעולה כלכלי (OECD), ממליץ לממשלת בריטניה להפסיק לשלם קיצבת זיקנה לזקנים העשירים ביותר ולייעד את הכסף לכל שאר הזקנים.

פירסון מסביר כי בריטניה, כמו רוב המדינות העשירות, "סובלת" מהזדקנות האוכלוסייה. שיעור הזקנים, ביחס לאוכלוסיית העובדים, עולה, ולפיכך נטל הפנסיה מעיק על התקציבים הציבוריים. בריטניה נבחרה להיות מומלצת ראשונה כי שם הקיצבה הבסיסית היא רק 2,500 שקל לחודש – בדומה לישראל ומהנמוכות במדינות החברות באירגון. 

כמו בישראל גם שם יש פנסיה תעסוקתית למי שעבד. לדברי הסמנכ"ל זה לא הוגן להגדיל את נטל המס על ציבור העובדים כיום  כדי לממן את הצרכים ההולכים וגדלים. מכאן ההצעה לקצץ בקיצבה המשולמת לזקנים עשירים.

במשאל לא מייצג שערכתי נמצא כי יש רוב מוחץ להצעה הזו בין ישראלים. "למה יצחק תשובה צריך לקבל קיצבה מהמדינה"? היא התגובה הנפוצה.

והמוטעית.

תחילה להבהרה: כאשר כלכלן, פוליטיקאי או מומחה מסביר שמשהו מוטעה הוא לרוב מטעה. בשאלות כלכליות לרוב מדובר בדעה. אפשר לקצץ בקיצבה לעשירים ואפשר שלא. מבחינה כלכלית שתי החלופות אפשריות. הבחירה ביניהן היא ערכית, כלומר פוליטית.

מה לא בסדר עם הצעה שלוקחת מעשירים ונותנת לשאר האוכלוסייה? אם זו היתה המשמעות של ההצעה – אז היא בהחלט בסדר. אלא שפירסון לא מקצץ בהכנסה של כל העשירים אלא רק בהכנסה של עשירים קשישים. מדוע להטיל מס סלקטיבי כזה, ועוד בשיעור של 100%?

מיהו עשיר מיהו עני?

אתחיל עם הטכניקה: הממשלה והביטוח הלאומי לא יודעים מיהו עשיר או מיהו עני. אין לממשלה מידע על ההכנסות של כל אדם, ובוודאי שאין לה מושג על ההון הצבור של האזרחים.  בבריטניה מידע כזה מגיע  לממשלה כאשר אדם מת. או אז יש מס ירושה. והיורשים נדרשים להציג את נכסי המת.

גם אם היו מתגברים על חוסר  המידע ומצליחים לזהות את ההכנסות וההון מתעוררת שאלה איפה שמים את הגבול. נניח שמחליטים לשלול קיצבה ממי שהכנסתו החודשית היא 100,000 שקל ומעלה. מה עם מי שמשתכר 2 שקלים פחות? הוא מקבל חסינות? זו שאלה לא פתירה לאדם הסביר.

אבל הבעיה העיקרית אינה בטכניקה אלא בפרינציפ. ראשית, האם העשירים שמהם תישלל  בעתיד הקיצבה ייאלצו לשלם דמי ביטוח לאומי עד הגיעם לגיל הזכאות לקיצבה? העניין הזה חושף חור בגביית דמי הביטוח הלאומי. מי שמשתכר מעל 44,000 שקל לחודש לא משלם דמי ביטוח על ההכנסה שמעל  הסכום הזה. יש כאן הטבה לא ראויה לבעלי הכנסה גבוהה. אז הנה מקור הכנסה למימון הגדלת קיצבת הזיקנה.

שנית, למה לעצור רק בקיצבה. מדוע שעשיר ישלם עבור לחם את אותו מחיר שמשלם מי שאינו עשיר? מדוע להכניס "מבחן הכנסה" לקיצבה ממשלתית, ולא להכניס את אותו מבחן למי שנדרש לשלם עבור דרכון? מה עם קיצבת ילדים? ודמי אבטלה? מי שמציע לעשות מבחן הכנסה לקיצבה אחת לא יוכל להימנע מתרגיל דומה בכל שאר הקיצבאות. ומה טעם לסבסד כבישים לעשירים? שייקחו מכל מיליונר תשלום עבור שימוש בכביש ציבורי.

מדינת רווחה או גמ"ח?

לכן מי שהמציאו את מדינת הרווחה עמדו על העניין הקריטי שבו כל הקיצבאות וכל התשלומים הממשלתיים הם אחידים. ואת מבחן ההכנסה עושים רק להכנסה עצמה. במובן הזה ראוי להטיל מס הכנסה על הקיצבאות שהן הכנסה לכל דבר ועניין.

ובמקרה שלנו: אם רוצים להגדיל קיצבה אין כל בעיה: תעלו את שיעורי המס. אבל תעשו את זה לכולם ולא רק לקשישים.

הדרך השלישית הקלוקלת

מי שתופס את העניין הזה עד תומו מבין שנגזרת ממנו עוד מסקנה: אסור לערב כסף פרטי וציבורי. כפי שאסור לשלול לעשירים קיצבאות כך חובה לשלול מהם הטבות. כי ברגע שכסף פרטי נכנס לתוך מוצר ציבורי – רק בעלי הכסף הפרטי יכולים להחליט מה עושים איתו.

בתי ספר פרטיים, למשל. מנתוני משרד החינוך עולה כי ההישגים הטובים ביותר בציוני מבחני הבגרות הם בבתי ספר פרטיים. בית ספר פרטי גם מקבל כסף ממשלתי וגם כסף ציבורי מרשויות מקומיות וגם מההורים. וכך בתי ספר ביישובים של בעלי הכנסות בינוניות ויותר יש "הישגים" טובים יותר. אין כל בעיה שהורים ייבחרו בחינוך פרטי לילדיהם. אבל אז מן הראוי שלא יראו אגורה מכסף ציבורי. כי בשיטה הקיימת נעשית סלקציה על בסיס כסף. בדיוק מה שפירסון מציע עם קשישים.

וזה נכון ובמדויק גם עם השרות הרפואי הפרטי. השר"פ הוא שרות בריאות פרטי במתקן ציבורי ולרוב גם עם כסף ציבורי. כך נעשית סלקציה טיפולית במימון ציבורי. בדיוק מה שפירסון מציע עם קשישים.

אנקדוטה: מי שהכניס את התערובת המשחיתה הזו ("הדרך השלישית") למגזר הציבורי הוא טוני בלייר, מי שהיה ראש ממשלת בריטניה מטעם מפלגת הלייבור. כך נראה איש ימין בתחפושת של איש שמאל. במקום לקחת מס מהעשירים הוא נותן להם זיכיון עם כסף ממשלתי. ומהרגע הזה הכסף הציבורי זורם לאן שבעל הזיכיון רוצה.

שתפו: