5 באוגוסט 2017

הבנק שמסעיר את המדינה


שמחה וששון במקומותינו. בעלי השליטה בבנק איגוד מציעים אותו למכירה. פרשנים כלכליים מדסקסים את ההצעה עד שעמום. חוץ מרכילות כלכלית, מה חשיבות יש להחלפת הטייקון? אבל אלה ימי קיץ שחונים, והטחינה מתמשכת.
השליטה בבנק הקטן הזה עומדת למכירה, מסבירה מירב ארלוזורוב מ"הארץ", כי בעלי השליטה מסוכסכים. ביצועי הבנק יציבים ולא משמעותיים. סיבה טובה למכור מנקודת ראות אנשי ההון השולטים. 

השאלה היא מה יעשה טוב למדינה: לתת לבנק בינוני לקנות בנק קטן. או לעצור מכירה שכזו. הבנק הבינוני המדובר הוא בנק מזרחי-טפחות ויש המסבירים כי "מכירת בנק אגוד למזרחי טפחות תשים סוף לפנטזיות על תחרות בבנקאות", בלשונה של ארלוזורוב.

המילה תחרות מייצגת את שכלם הנבוב של ראשי הכלכלה בארצנו, ובהרבה מקומות בעולם. למה נבוב? כי ברוב המצבים בכלכלה אין תחרות. ואם אין – מה הדיבור המתמשך על מה שאין?
מה שמעלה את האפשרות שמדובר במזימה. הם מדברים על "תחרות" כדי שאנחנו לא נדבר על מה שראוי לעשות בהעדרה. כי בהעדר תחרות – המושג מתאר מצב דמיוני שבו לאף יצרן ולאף צרכן אין השפעה על המחיר – צריכה הממשלה לעשות משהו. אבל חובבי קפיטליזם ממש לא אוהבים את זה.
כאמור יש הסבורים שהסיבה שבנק איגוד לא מתחרה טוב היא בסכסוך שבין בעלי השליטה. כלומר אם רק נמצא בעל בית חדש – בנק הפועלים יקרוס מנהירת הציבור ממנו אל בנק איגוד.

קשקוש בלבוש

בנק איגוד מציע כבר שנים את ההצעה הטובה ביותר לכל שכיר: ריבית זכות של 3% על יתרות זכות. ריבית 0% על משיכת יתר. הכל בגבול ההכנסה החודשית ולמשך שלוש שנים שבהן גם לא משלמים עמלות. ומה קרה כתוצאה מההצעה הזו? מעט מאוד. אף בנק לא שינה התנהגותו בגלל החצוף הקטן הזה.
למה?
יהיו מי שיגידו כי הציבור מטומטם. ואכן יש להשערה הזו בסיס. תראו כמה אנשים הצביעו ליאיר לפיד שמוחו נבוב למהדרין – והשערת הטמטום מתחזקת. ראו כמה אנשים מאמינים שמשה כחלון, ולא הטכנולוגיה, הורידו את מחירי הטלפונים הניידים והשערת הטמטום מתעצמת.

יהיו מי שיגידו שהציבור נבון. כי אין סיכוי שהממשלה תיתן לבנק לאומי להתמוטט ולכן עדיף להצטרף לעדר שמפקיד שכרו בבנק הזה גם אם זה עולה עוד כמה שקלים טובים. העמלה שאתה משלם עבור שרות של בנק גדול היא תעודת ביטוח. וזה כבר מטומטם הרבה פחות.

ויהיו מי שיגידו שאין סתירה בין שני ההסברים.

אז מה עושים?

לכותבים יש העדפה ברורה. לאסור על המזרחי-טפחות לקנות, ולתת זכות קניה למישהו "חדש". מי למשל? למשל, אלי יונס שהיה מנכ"ל המזרחי-טפחות והצטיין בשכר עתק. והיה גם פקיד בכיר באוצר. יונס הוא המושיע.
יש גם אפשרות אחרת. שיקנה מי שישלם למוכרים הכי הרבה כסף ובלבד שבבנק הזה לא גובים עמלות בכלל. כי זה הדבר העיקרי שמדיניות ציבורית אמורה להתעניין בו, לא?

השבוע פירסם בנק ישראל מידע על העמלות בבנקים. בממוצע התשלום לחשבון הוא 25 שקל לחודש. אלא ש – 62% מהחשבונות משלמים פחות מ – 10 שקלים. כידוע בבנקאות פרטית לא משלמים אגורה. המשמעות: 38% מהחשבונות משלמים בממוצע 58 שקל לחודש. והם, אני מתערב, 38% מהמשפחות עם ההכנסה הנמוכה ביותר.

וממה יתפרנס הבנק? מריבית, למשל.

העצה השבועית לאבי גבאי נמצאת כאן