אפילו "העין השביעית" אתר
ביקורת תקשורת לוחמני פירגן ל"דה מרקר" על תעוזה, מעוף ומה לא במלחמתו למען
תקשורת ביקורתית ויחסי טייקון-ממשלה. מכאן אכזבת עורכי האתר מהחלטת מו"ל
"הארץ" לשנות סדרי תקשורת ולהכפיף את העיתון הכלכלי לעורך העיתון, אלוף
בן. מהלך זה עומד ברקע פרישתו של עורך המרקר סמי פרץ ומינויו של אבי בראלי לעורך המרקר.
מה שמעניין בדיווח הזה, כמו בדיווחים
אחרים בעניין, היא הסיבה הטריוויאלית למהלך. אין לי מידע פנים אבל ניחוש מושכל
מוביל למסקנה כי מרקר מחליף מעמד מעיתון עצמאי למוסף בתוך העיתון. מאותה סיבה לא
ירחק היום שגם "כלכליסט" של "ידיעות אחרונות" יפסיק לתפקד
כעיתון עצמאי.
שניהם – המרקר וכלכליסט – ניסו להיות
עצמאים. שניהם, התברר לימים, לא הצליחו עיסקית בעצמאות. אין כמעט מי שמנוי על
כלכליסט ואינו מנוי על ידיעות אחרונות. ואין מי שמנוי על המרקר ואינו מנוי של
הארץ. מה טעם ב"עצמאות" לעסק מפסיד? עדיף שעורך אחד יחליט על הקצאת
משאבים מוגבלים – עמודי עיתון וצוות העובדים - בין ידיעה על מכירת מניות לידיעה על
פוליגמיה בהכשר רבנים.
מה יהיה הפרצוף הכלכלי עם העורך החדש?
החשמל זורם
לא מכבר פירסם העיתונאי תומר אביטל מסמך
ממשלתי שעסק בזרמי הכספים שבין הממשלה למפעילי כבישי אגרה. עניין משמים למדי עד
שצוטט ב"דה מרקר". שם הכתב, אבי בראלי – העורך החדש - לא הסתפק בממצאים
והביע דעתו. הנה המשפט הרלוונטי שמסביר בהינף מקלדת את עולמו המחשבתי:
"העובדה שמיזמי האגרה מניבים לקופת המדינה רווח מעוררת תמיהה".
לפי הגישה הזו יש לפרויקט ממשלתי שתי
אפשרויות: או להיות מפסיד, ואז צריך לסגור אותו. או להיות רווחי, ואז לעורר תמיהה,
ומכאן הדרך לסגור אותו. מה שלא יהיה צריך לסגור פרויקט ממשלתי. למה? כובע!
"דה מרקר" (באדיבות בראלי) חבט
קשות בממשלה על אדישותה להפסדים המתמשכים של חברת חשמל. מכאן תמיכתו באותה
"רפורמה" שפקידי הממשלה רקחו ועיקרה הפרטת החלקים היעילים של חברת חשמל
(יחידות הייצור) ולא את חלקיה המפסידים. אבל מי שחושב שזה תמוה לא מכיר את נפש
ה"דה מרקר". את החלקים הרווחיים ימכרו ואז החברה תפסיד עוד יותר. ומכאן
הדרך קצרה ל"ייעול" כלומר פיטורים המוניים. מה שראוי לפרויקט ממשלתי מונופולי
מפסיד.
המכוניות נעות
אפילו מתווה הגז הממשלתי שזכה לאהדה
מועטה בלבד בין עמודי העיתון לא הביא את עורכיו לדעה שצריך, אולי, להלאים את הגז.
להלאים? השתגעתם.
מה הקטע עם כבישי אגרה? בגלל השקפה
כלכלית ניאו ליברלית, נוסח "דה מרקר", החליטה הממשלה שסלילת כביש 6,
הנתיב המהיר, ומנהרות חיפה (אבל לא הכביש מקרית שמונה לאורך גבול לבנון), והפעלתם
ייעשו בידי חברה פרטית. על מה היה המכרז? הרעיון היה שיזכה במכרז מי שיבטיח את
המחיר הנמוך לשימוש בכביש העתיד לקום.
זה נשמע טוב. אבל היזמים לא אהבו את זה.
מדוע? כי זה יהיה תלוי במספר המכוניות שישתמשו בכביש. ומה יקרה אם מספר המכוניות
שישתמשו בכביש יהיה קטן? ומה יקרה עם סרבני תשלום? אף יזם לא רצה להתעסק באלפי
משפטים על אי תשלום.
במו"מ מול הממשלה סוכם לתת העדפה
חוקית לתשלומים שמגיעים לזוכה בגין
המשתמשים בכביש. וגם לחוקק קנסות גדולים. כמו גם גישה למאגר המידע של משרד
התחבורה/אגף הרישוי.
באשר למספר המכוניות נקבע שאם מספרן יקטן
ממספר שהוסכם – הממשלה תוסיף כסף משלה. ואם מספרן יעלה על המספר המוסכם – המפעיל
של הכביש יפריש מעשר לקופת המדינה.
עברו תריסר שנים ומתברר שהממשלה
מרוויחה. שוד ושבר ואסון לאומי לעורכי "דה מרקר". מה התקדים הזה שממשלה
מרוויחה על פרויקט? על הממשלה להפסיד כדי להוכיח ששלטון מרכזי לא מבין בעסקים.
שיבא למזבח
זה הצבע האידיאולוגי של "דה
מרקר". לשיטת העיתון זה בסדר שהממשלה תסבסד בית חולים ממשלתי מפסיד. וזה עוד
יותר בסדר שיזרקו מאות מיליונים על בתי חולים פרטיים שמפסידים ושמם "הדסה" ו"מעייני
הישועה", במקום להלאימם. זה יוכיח שממשלה רעה בעסקים. אבל להיות בעלים של בית
חולים מרוויח? איום ונורא. מעניין איך "שיבא" טרם הועלה קורבן למזבח
ההפרטה.
