הדתות, כל הדתות, מתהדרות בחמלה הנדרשת מכולנו כלפי עניים. הדגש על העוני, מובן ככל שיהיה, הוא
הגורם המרכזי להזנחת האי שיוויון. איך זה שהדתות הזניחו נושא כל כך חשוב?
הדתות הן יצירה מחוכמת מאוד של רבנים/כמרים/נביאים/כלי קודש. אלה לא חיפשו
אמת ואפילו לא צדק. הם חיפשו כלי שליטה חברתי. ולעולם מי ששולט לא מעוניין לתת
לנתינים את אשר לשליט. אבל לנהוג באטימות עד הסוף זה מהלך מסוכן למי שרוצה לשלוט על
נתיניו. וכך המציאו את החמלה לעניים שהיא תחליף נעים, ולא יקר.
היום, והעניין נחקר לעייפה, ברור שאי שיוויון הוא גורם חשוב ושלילי בהתפתחות
כלכלית. כך שגם אם מתעלמים מהיבטים לא כמותיים כמו איכות חיים, הסביבה והתרבות –
יש עניין כלכלי ביתר שיוויוניות.
אלא שהנושא לא פשוט. ובעיקר אין הסכמה על שיטת המדידה כאשר רוב השיטות
מסובכות מבחינה מתמטית. וכך נמצא לא פעם שבשיטת מדידה אחת אי השיוויון גדל ובמדידה ובשיטה אחרת הוא קטן.
משרד האוצר מקדיש לעניין מחשבה לא מעטה. מדי שנה (בערך) הוא מפרסם דו"ח
שנתי על מערכת המס. בדו"ח מרוכז המידע הכי עדכני שיש על כל מס שהממשלה גובה
(אבל לא על מסים שגובים גופים ציבוריים אחרים כמו רשויות מקומיות). במרכז
הדו"ח, לפחות לטעמי האישי, נמצא הדיון על מידת האי שיוויון שיש במערכת המסים.
האם, למשל, העשירים משלמים יותר מסים מאשר העניים (קוראים לזה מדד הפרוגרסיביות)? לכאורה
התשובה ברורה.
המס הישראלי במדד ישן
לפי הדו"ח האחרון בעשירון הראשון (העני ביותר, עם הכנסה ממוצעת של
2,800 לחודש למשפחה ועד לתקרה של 4,200 שקל לחודש) המס הישיר (מס הכנסה, דמי ביטוח
לאומי ומס בריאות) הוא 3% בעשירון השני (הכנסה ממוצעת 5,300 ועד לתקרה של 6,600
שקל ברוטו למשפחה) 3.3% וכך המספר הולך
וגדל עד שמגיעים לעשירון העשירי (העשיר ביותר עם סף כניסה של 39,000 שקל ברוטו
וממוצע של 58,000 שקל) שמשלם 30.9% מכלל
המס הישיר שנגבה באותה שנה. זה נראה מאוד פרוגרסיבי. וכלכלני האוצר טורחים ומראים
שעל פי רוב מדדי האי שיוויון מוצאים שממדיו
יורדים עם השנים.
הנה לכם מדינה שאמנם לא ממש מתוקנת – בכל זאת 20% מהתושבים
מקבלים 55% מההכנסות ו – 80% מהתושבים מקבלים את מה שנשאר – אבל הממשלה משתדלת.
אותם 20% גם משלמים מחצית ממס הכנסה הנגבה.
המדד הכי חדש והכי פשוט
וכך חיינו בעושר ובאושר עד השבוע כאשר התפרסם מחקרם של שלושה כלכלנים שאמרו:
רגע, רגע, ככה לא בונים מדידה.
הרעיון שלהם הוא פשוט: כדי שמדינה תהיה שיוויונית יותר על מערכת המס להביא
למצב שבו המס הממוצע עולה עם הגידול בהכנסה. זה נראה מובן. אלא שמתברר שזה חידוש.
טבלאות המס לא עוסקות במס הממוצע. הן עוסקות במס השולי המשולם. לפיכך, טבלת מס נראית כך: מי
שמשתכר שקל משלם 10% מס הכנסה. מי שמשתכר 6221 שקל משלם על השקל הראשון 10% וכך
הלאה עד השקל ה – 6220. ואילו על השקל הנוסף – השולי – כולם משלמים מס הכנסה של 14%.
אבל מה קורה למס הממוצע? כי לצד המס שנקבע בטבלה יש גם זיכויים, וניכויים,
והטבות ופטורים. כל אותם מאות סעיפי חוק שמהם מתפרנסים יועצי מס ורואי חשבון.
ואותנו מעניין כמה הוא המס שמשולם ולא שיעור המס שבטבלה.
על פניו נראה שבפועל בישראל זה עובד בסדר. כאמור העשירון העליון משלם 30.9%
ואילו התחתון רק 3%. אלא שהחוקרים אומרים שזו תמונה מטעה. צריך לבדוק מהו המס
הממוצע שמשלמים בכל עשירון. הם עשו את החשבון הזה לגבי ארה"ב ומצאו תמונה
מחרידה שהולכת ומחמירה עם השנים. אני הוצאתי מחשבון וזרקתי אותו על נתוני האוצר
האחרונים.
המס הישראלי - מדד חדש
ואז מתברר כי את המס הממוצע, יחסית לכל רמת הכנסה, הגבוה ביותר בישראל משלמים
העניים ביותר - העשירון התחתון. היחס בין חלקם בנטל המס לחלקם בהכנסה הוא 2.7. לא רק
שהוא הכי גבוה במניין העשירונים. הוא אפילו יותר גבוה מנטל המס היחסי של המאון הכי
עשיר במדינה (עם הכנסה ממוצעת של יותר מ – 150,000 ברוטו לחודש למפרנס הראשי).
העשירון השני יוצא במצב פחות רע. אותו יחס אצלו הוא "רק" 1.5. אבל
זה אומר שהעשירון השני משלם כמעט חצי, יחסית, ממה שמשלמים הכי עניים. וכך המספרים
זזים ובאופן לא לגמרי עיקבי אבל יורד
לאורך הדרך שבה ההכנסה עולה.
השיא נמצא בעשירון העליון. היחס המדובר הוא 0.77. זה אומר שהעניים ביותר
משלמים על כל שקל הכנסה פי שלושה מהעשירים ביותר. ואם נשווה בין העשירים ביותר
לחציון – נקודת האמצע במדרג ההכנסות – נמצא שהעשירים משלמים, יחסית, 30% פחות
מהאמצע.
בדו"ח האוצר לשנת 2000 המספר הוא 1.04 מה שמלמד שמאז ועד עתה העשירון
העשיר ביותר הקטין את חלקו בנטל המס.
וזו כבר תמונה לגמרי שונה ממה שחשבנו וידענו עד כה.
העצה השבועית לאבי גבאי (עצה מספר 8) נמצאת כאן
