מי שמעיין בדו"חות המסכמים את 2017
ימצא כי מדובר בשנה המוצלחת ביותר – כלכלית – מזה עידן ועידנים. לא רק שכמעט כל
מדינה הגדילה השנה את הכנסתה הלאומית, גם האיחוד האירופי – חולה כרוני זה כעשור – שיפר את כלכלתו וזאת על אף שבעקבות ההחלטה לפרוש
מהאיחוד, כלכלת בריטניה מגמגמת באופן רציני.
הממצא הזה לא כולל את נתוני התחלקות
ההכנסה. מידע מהסוג הזה זמין רק בפיגור של שנה לפחות. כל הסימנים המוכרים מצביעים
על כך שאי השיוויון הכלכלי העמיק. אבל למה לקלקל את המסיבה לפני שאנחנו יודעים את
טיב האלכוהול.
על אף הנינוחות המאפיינת את מחברי הדו"חות הכלכליים יש בכל זאת תופעה כלכלית אחת שמעניינת באופן חריג.
בערך באמצע 2015 החל הבנק המרכזי
האמריקאי להעלות את הריבית. ההעלאה זכתה להדים רבים. 8 שנים אחרי המשבר נוצרה
תפנית כלכלית מהותית. מאז, בקול ענות חלשה, הריבית האמריקאית המשיכה לעלות בהתמדה.
עד כאן הנתונים, מכאן מתחיל הסיפור החריג.
היו ימים שבנקים מרכזיים שביקשו לשנות
את מגמת האינפלציה נקטו בשיטת הסטירה: העלאה דרמטית בשיעור הריבית. באותם ימים
הכלכלנים האמינו ב"ציפיות רציונליות" כלומר שהשחקנים בזירה הכלכלית
יודעים מה יהיה ומגיבים בהתאם. לכן הסטירה היתה נחוצה כדי לזעזע, כנהוג בסטירות
בין בני אדם.
האמונה בסטירות כמכשיר כלכלי קצת דעכה. במקביל צמחה ההשקפה שאם השחקנים יידעו מראש מה עומד לקרות הם יתנהגו בהתאם. לכן
כאשר הבנק המרכזי האמריקאי הודיע באמצע 2015 שהוא מעלה ריבית, הרעיון היה שכולם
יבינו מאיפה משתין הדג.
בין מס תאגידי וריבית ממשלתית
ובכן, וכאן החריג, אף אחד לא מבין. או,
לחילופין, ששתן הפך למוצר מבוקש. אף מדינה רצינית לא הזיזה את הריבית שלה בהתאם
כדי למנוע "פערי ריבית". והעיקר: השחקנים האמריקאים – תאגידים, עסקים,
צרכנים, משקיעים, זבים ומצורעים – כולם לקו במחלת השיכחה והמשיכו, וממשיכים ביתר
שאת, להתנהג כפי שנהגו בעבר.
כאן מתבקשת השוואה: אם מחר יתברר,
בפסיקה סופית, כי גוגל, פייסבוק, אמזון ואינטל חוייבו בתשלום מס הכנסה של 20 מיליארד
יורו כל אחד לקופת מדינות האיחוד האירופי, זה היה מעורר מהומה בוול סטריט יותר מכל
מהלכי הבנק המרכזי האמריקאי.
היכולת של ממשלות להשפיע על הכלכלה צנחה
כאשר התברר שהריבית היא אפסית ואי אפשר להורידה יותר – מכשיר מקובל להאצת הפעילות
הכלכלית. עכשיו מתברר כי גם העלאת ריבית, לפחות בממדים הנוכחיים, לא מסייעת לבנק
המרכזי האמריקאי להאט את הפעילות הכלכלית. מי שרוצה יכול לראות בתופעה הזו את
תחילת הגוויעה של המדיניות הכלכלית המוכרת עד כה. לפחות בתחום המאקרו-כלכלה.
התוצאה הפוליטית
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, איים
בסנקציות כלכליות על מדינות שהצביעו בעצרת האו"ם נגד החלטתו להכיר בירושלים
כבירת ישראל. דווקא הידידות החשובות ביותר של ארה"ב – יפן, האיחוד האירופי,
מדינות מפיקות נפט ואפילו סין – הלכו נגדו ראש בראש. אם הוא וממשלו לא שולטים
בכלכלה האמריקאית, מה יש לפחד ממנו – תהו בעולם כולו.
