23 בינואר 2018

כמה אי שיוויון (2)



מאז אמצע המאה שעברה ועד לפני כ - 15 שנה עולם המחשבה הכלכלי היה עסוק בעיקר ב"מקרו" – כלומר בדרכים לניהול מדיניות כלכלית שישמרו על יציבות וצמיחה. אבטלה, אינפלציה וצמיחה היו מילות המפתח. אבטלה ואינפלציה נעלמו כמעט לחלוטין ושוק מניות הצמיחה נמצא בירידה מתמדת. ונצואלה, מדינה שולית בזירה העולמית, זוכה בימים אלה לכותרות בתקשורת בגין אינפלציה משתוללת ושוד וביזה של מרכולים, רק בגלל שהיא כנראה היחידה בעולם שבה דברים כאלה קורים.
בעשור האחרון העיסוק המחשבתי – ובהחלט לא המעשי – מתמקד בשני נושאים מרכזיים: המונופוליזציה הגוברת (פייסבוק, גוגל, אמזון וחבריהם) ואי השיוויון הכלכלי.
השבוע נפתח בדאבוס שוויץ הכנס השנתי של ראשי מדינות וראשי הכסף. אירגון אוקספם פירסם דו"ח מיוחד עבור החבורה המתכנסת ובו נמצא, בין השאר, כי 42 (יחידים!!!) מתושבי העולם מחזיקים בהון השווה לזה של 3.7 מיליארד תושבים – המחצית הענייה של תושבי כדור הארץ. 82% מההכנסה העולמית נמצאת  בידי המאון (1%) העליון.

אין מדינה שאינה ערה לאי-השיוויון. ולכאורה, מערכת המסים באה לתקן את מה שמקלקל השוק הכלכלי ה"חופשי". אין מדינה שבה שיעורי מס הכנסה אינם פרוגרסיביים, כלומר - שיעור מס עולה ככל שההכנסה גבוהה יותר.  אין מדינה מתוקנת שאינה מפרסמת דו"חות על ממדי האי-שיוויון. לרוב נכתב בדו"חות האלה שהמצב אחרי מסים שהממשלה גובה משופר – יותר שיוויוני – מאשר לפני תשלום המסים. הנטו מתחלק בצורה שיוויונית יחסית לברוטו.

בטור הזה ב – 2 לספטמבר התפרסמו נתוני מחקר שהצביע על כך שבמדידת נטל המס אנחנו מפשלים ומודדים לא נכון. לפי המדידה המקובלת העשירון התחתון (הכנסה עד 4,200 שקל ברוטו לחודש) משלם 3% מכלל המס בעוד שהעשירון העליון משלם 30% מהמס. וזה נראה תקין גם למהדרין בהילכות שיוויון.

בואו בחשבון

אלא, וכך גרסו החוקרים שצוטטו, זו טעות. צריך לבדוק את סכום המס שמשולם בכל עשירון ולחלק אותו בהכנסה. כך נקבל את שיעורי המס בכל רמת הכנסה -  לא זו שכתובה בספרים אלא זו שנגבית בפועל. את השיטה הזו אימצתי לבדיקת ההכנסות לפי נתוני רשות המסים ואז התגלה שהמס הכי גבוה שמשולם  על כל שקל הכנסה, משולם בידי הכי עניים. העשירים ביותר משלמים על כל שקל כשליש פחות ממי שנמצא בדיוק באמצע סולם ההכנסות. והכי מעניין: זה נהיה יותר אי שיוויוני עם השנים.

 אז כתבתי.

השבוע הפתיע משרד האוצר ועשה תרגיל מתודולוגי דומה על נתוני ההכנסות (וההוצאות) שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). ההבדלים העיקריים שבין נתוני רשות המסים והלמ"ס הם שנתוני רשות המסים הם אינדיבידואלים וכוללים את כלל האוכלוסייה בעוד שנתוני הלמ"ס הם מדגמיים ובנויים על הכנסה משפחתית.
מתברר כי בכל האמור במס הכנסה ובביטוח לאומי העשירון הכי עני משלם מס של 52% ואילו העשירון העליון רק 48%. באמצע יש פחות או יותר שיוויון בשיעור מס של 37%. זו ההוכחה החותכת ביותר כי מערכת המס לא משפרת אי-שיוויון. דו"ח האוצר גם בדק מה קרה לאורך זמן. בעוד ששיעורי המס בין 2003 ו – 2015 ירדו, המס הממוצע בעשירון התחתון ירד בחצי אחוז ואילו המס הממוצע בעשירון העליון ירד ביותר מ – 4%. ואם לא די בכך, כאשר בוחנים מה קרה עם מסים עקיפים – מע"מ, מס קניה וכאלה – אז העשירון התחתון הוא היחיד ששילם יחסית יותר מסים (ששיעורם הופחת) בעוד כל השאר שילמו פחות.

פרוגרסיבי!

כל זה לא מפריע למחברי הדו"ח לכתוב כי מערכת המס בישראל היא פרוגרסיבית. הנייר שעליו נכתבו הדברים לא התלונן במשטרה על הפרת אמונים.

יש בדיחה בקצה: דו"ח האוצר מסביר את ההתפתחויות הכל כך גרועות אצל הכי עניים בכך שיותר ויותר מהם.....עובדים. מעניין שכאשר העשירון העליון עובד – המס עליו יורד. ואילו כאשר העשירון התחתון עובד – המס עליו עולה. זה מכונה פרוגרסיבי.

איך כל זה קורה? ההסברים לא מסובכים. בעשירונים הגבוהים יש יחסית הרבה יותר הכנסה מהון. אלא שחוקי המס מגבילים את המס על ריבית ודומיה ב – 25%. פרט לכך הטבות המס בנויות כך שרק מיטיבי הכנסה יכולים ליהנות מהן במלואן. זה מכונה רגרסיבי.

ועוד הערה לסיום: הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב, כלכליסט וגלובס, לא פירסמו את דו"ח האי שיוויון.