החלום הציוני מלפני מאה שנה לא רצה רק להקים
בית לאומי בארץ ישראל ליהודים אלא, ובשמאל בעיקר, להפוך את הפירמידה התעסוקתית.
מעם של סוחרים ולומדי תורה לעם של יצרנים. יש הטוענים כי הן בגלל הסיבה המדינית
והן בגלל הסיבה התעסוקתית החרדים של אז לא היו שותפים לתנועה הציונית. מאז התהפכה
הפירמידה וכעת, נראה שאנחנו הופכים אותה פעם נוספת.
צומת פת בירושלים היא מקום מוזנח וזניח.
רוב הישראלים לא יודעים מה, מי, איפה. הצומת נכנסה לתודעה הציבורית בימים שהיתה
זירת העימותים בין הפנתרים השחורים – תנועה של צעירים יהודים מבני עדות המזרח –
לממשלה. לא מכבר סגרה בזק את המרכזייה שלה שבצומת ובמקומה, כך על פי השלט שהוצב
במקום - יש בית ספר חרדי – שעל גגו אנטנות סלולריות כנראה ללימודי קרינה אלוהית.
כך נראית הפירמידה המתהפכת.
נזכרתי בכל אלה כאשר עיריית ירושלים
ועובדיה הטילו חרם על תושבי העיר ב"שביתה". הרקע לפרשה הזו שהסתיימה
בהקמת צוות משותף לממשלה ולעיריה הוא סעיף
הגמ"ח הירושלמי בתקציב המדינה. ירושלים, דיווח "הארץ", זכאית למענק
ממשלתי של כ - 150 מיליון שקל לשנה על פי אמות המידה של משרד הפנים לרשויות
מקומיות חלשות. בפועל היא מקבלת פי ארבעה מזה אבל העיריה רוצה מיליארד ורבע. למה?
למה לא! שלא לדבר על זה שיש משרד ממשלתי שכל תפקידו טיפול בעיר הזו – מעמד ייחודי
בכל העולם המפותח.
במסגרת המאבק על הכסף הורה ראש העיריה,
ניר ברקת (ליכוד) לשלוח מכתבי פיטורין לכ – 2000 עובדים. הפיטורין המתוכננים היו
עילה לשביתה.
ההסתדרות למען הליכוד
ההסתדרות למען הליכוד
ברקת, כמו רבים מחבריו למפלגה, פחד לצאת
נגד הממשלה וראש הממשלה. את המאבק – זריקת אשפה – הוא מיקד בשר האוצר, משה כחלון
(כולנו). הוא מייצג את הפריץ מהגולה.
מה שמעצבן בסיפור הירושלמי הזה הוא
המעורבות של ההסתדרות. לכאורה זו מוצדקת לאור פיטורי העובדים. אלא שברקת חוזר על
התרגיל הזה כמעט מדי שנה. וכך נסחפה ההסתדרות למאבק נגד שר האוצר (אבל לא נגד ראש
הממשלה) בתרגיל פוליטי מסריח. מה להסתדרות להיכנס בין הסכינים של כחלון וברקת? לא
פלא שברקת מיהר לברך את ההסתדרות על מעורבותה ב"הקמת צוות" אבל שכח מי
הצד השני לאותה הסכמה.
ולגופו של עניין?
אין רבע סיבה בעולם לתת לירושלים גרוש
אחד מעבר למה שקובעת נוסחת האיזון הממשלתית שבה מתקצבים רשויות מקומיות אחרות. נכון,
ההסדרים הכספיים בין הרשויות המקומיות נעשים באופן גרוע. אין הצדקה שהארנונה
העיסקית תישאר ברשות מקומית במקום לעבור לממשלה שתחלק מחדש את הכסף בין הרשויות.
אבל זו הביצה שבה אנו חיים, ואין כל הצדקה להוציא את ירושלים לטיפול מיוחד.
לברקת אין כסף?
לברקת אין כסף?
במיוחד כאשר העיריה של העיר הזו לא
מעניקה לתושביה שגרים ממזרח לחומה בדל של שירותים המוענקים לתושבים שממערב לחומה.
ברקת הסביר כי "אין לו כסף". מעניין שיש לו כסף בשביל המערב....
אז מה עושים? הנה הצעה לשר האוצר. תודיע
שאתה לא נותן גרוש מעבר למה שמחייבת הנוסחה. ובמקביל תתיר לעירית ירושלים חופש
מוחלט לגבות ארנונה. שיקבעו ברקת ושותפיו החרדים איזו ארנונה שהם רוצים (אבל ללא
אפליה) וכך יהיה להם הכסף המבוקש. בפינה יחכה להם דין הבוחר. או שלא.
ירושלים הפכה לגמ"ח אחד ענק. כל
תושבי המדינה מחזיקים עיר עלובה, מוקצנת ומטונפת. הוא שנאמר: הופכים את הפירמידה.
תופעה ירושלמית בלעדית?
בימים אלה פירסמה הלשכה המרכזית
לסטטיסטיקה אומדנים כלכליים ראשונים ל 2017. לכאורה המצב טוב, לבטח בהשוואה
בינלאומית. אבל שימו לב: החשבונות שלנו עם העולם מחולקים לחשבון הסחורות וחשבון
השירותים. בחשבון הסחורות היה לישראל גירעון של 40 מיליארד שקל (פי שלושה משנת 2000) ובחשבון השירותים
עודף של 55 מיליארד שקל. הסך הכל נראה טוב. במבט מהפירמידה אנחנו בדרך הנכונה
לחזור לגולה.
