רק ב 1970 – 30 שנה לאחר האירוע – התפרסמו תמלילי השיחה בין וינסטון צ'רצ'יל,
ראש ממשלת בריטניה, לבין איימון דה ואלרה, ראש ממשלת אירלנד. איימון דה ואלרה היה
בעבר אויבו של צ'רצ'יל בזמן מלחמת העצמאות של אירלנד מבריטניה. אבל עכשיו, ב-1940,
בריטניה נמצאת במלחמה עם "מדינות הציר", כלומר גרמניה הנאצית ואיטליה של
מוסוליני. ואילו הרפובליקה האירית הכריזה על נייטרליות במלחמה. כדי להבטיח את
החזית המערבית שלו, צ'רצ'יל מנסה לשכנע את דה ואלרה לעזוב את מדיניות הנייטרליות
ולתמוך בבריטניה במלחמתה. כאתנן הוא מבטיח לצרף את צפון אירלנד לרפובליקה האירית.
מלחמות אירלנד-בריטניה החלו מאות שנים קודם לכן, ומקורן הדמוגרפי הוא
בהתנחלות פרוטסטנטית בצפון אירלנד. בראשית המאה ה – 20 ביקש ראש ממשלת בריטניה לתת
אוטונומיה לאירלנד. ההתנגדות החריפה ביותר לצעד זה היתה של חברי המפלגה השמרנית
שחברו ל"יוניוניסטים" (הפרוטסטנטים) בצפון אירלנד. אלה תבעו – אז ועתה –
שלא תהיה הפרדה בין אירלנד לבריטניה. בריטניה השלמה של אז היתה בנוסח ישראל השלמה
דהיום. השמרנים, ששלטו בבית הלורדים, הצליחו לבטל חוק של הפרלמנט שכונן את
האוטונומיה, ורק הצבעה חוזרת ונדירה של הפרלמנט הפכה מחדש את ההחלטה. ללמדנו
שהסמוטריצ'ים הקולוניאליסטים של בית הלורדים דאז לא שונים בהרבה מאלה בכנסת של היום (כולל מיקי זוהר וחבריו ההזויים
בליכוד). רק הקונטקסט הגיאוגרפי שונה.
הפרוטו-פאשיסטים בפעולה
חלפו 20 שנה, וראש הממשלה מטעם המפלגה השמרנית, וינסטון צ'רצ'יל, בגד. הוא הציע
לדה ואלרה הרבה יותר ממה שקודמיו סרבו לתת. מאידך, דה ואלרה סרב להצעה הנדיבה כי הוא לא האמין שצ'רצ'יל יממש את הבטחתו. מי
יודע, אולי אם היה מסכים צ'רצ'יל היה מחזיר את כל הגדה המערבית ועזה (סליחה – צפון
אירלנד) לידי פלסטין.
מה לנו לדוש היום באנקדוטה ההיסטורית הזו? יש הרואים דמיון רב בין דונלנד
טראמפ, בנימין נתניהו ובוריס ג'ונסון. שלושתם אנשי ימין מובהקים. שלושתם מבלים
מחצית מיומם בקללות כלפי "השמאל" והליברלים וכל מי שאומר משהו שלא מוצא
חן בעיניהם. שלושתם מסיתים. שלושתם מגלים איבה כלפי החוק. שלושתם פרוטו-פשיסטים.
קצרה היריעה מלתאר של בגידתו של טראמפ בסוריה תחילה ובכורדים לאחרונה. גם
דיבוריו הרמים נגד איראן נראים מגוחכים כאשר לא הגיב על הפלת המטוס האמריקאי ועל
תקיפת מתקני ערמקו בסעודיה. גם בעיני מקצת מחברי מפלגתו טראמפ ניתפס כבוגד.
ובמעבר חד לבוריס ג'ונסון. האיש חתר תחת שני קודמיו בראשות הממשלה, שניהם
אנשי מפלגתו, במאבק ליציאה חד צדדית מהאיחוד האירופי. הוא היה לסמן הכמעט הכי ימני
של התופעה. על כן מעניין להסתכל בהסכם עליו הוא חתם עם האיחוד האירופי בשבוע שעבר,
שבעת כתיבת שורות אלה תקוע במבוך פרלמנטרי ומשפטי בבריטניה עצמה.
הבגידה מימין
יספרו לכם כי הברקזיט הוא בעניין המהגרים, בענייני סחר חופשי, בענייני
התקנים של האיחוד האירופי על מזון מהונדס וכו'. כשמסתכלים על מה דיברו, התווכחו,
קיללו ומה לא – הכל היה תלוי בפרשת אירלנד. האי שממערב לבריטניה והמחולק בין
הרפובליקה האירית החופשית לבין צפון אירלנד תחת שלטון בריטי.
כל השינוי בין הסכם הברקזיט שעליו חתמה תרזה מיי, קודמתו של ג'ונסון, לבין
ההסכם החדש הוא רק בנושא אחד: אירלנד.
כמו צ'רצ'יל גם ג'ונסון בגד. כלומר הוא זרק לכלבים את תומכיו הימניים
ובמיוחד את היוניוניסטים הפרוטסטנטים של צפון אירלנד.
ב – 1998 נחתם הסכם על הסדר החיים הפוליטיים בצפון אירלנד. מצד אחד נקבע כי
היא תמשיך להיות חלק מהממלכה המאוחדת. ומצד שני היא קיבלה אוטונומיה ברוב שטחי
החיים ובלבד שהממשלה תהיה פריטטית: חצי יוניוניסטית וחצי חסידת האיחוד עם
הרפובליקה שמדרום, או במלים אחרות, חצי פרוטסטנטית וחצי קתולית. המשמעות היתה כי
לכל אחד משני הצדדים זכות וטו בכל דבר ועניין. האלימות שגבתה מחיר של אלפי הרוגים
ורבבות נפגעים נפסקה באחת.
הבגידה של ג'ונסון ביוניוניסטים היא בכך שבהסכם שלו עם האיחוד האירופי נקבע
כי די ברוב רגיל בפרלמנט של צפון אירלנד כדי לשנות את מעמדה הכלכלי של צפון אירלנד (הנשארת
בינתיים, כלכלית, באיחוד האירופי על אף פרישתה של בריטניה). הווטו ההדדי שהוזכר לעיל איננו חל על עניין עקרוני זה.
הדמוגרפיה בצפון אירלנד או לידתם של כמה "צפונים" ליברלים עשויה להעביר
את הרוב בפרלמנט של צפון אירלנד לחסידי ההישארות באיחוד האירופי. לכן ניתן לראות במתווה
ג'ונסון לברקזיט את הצעד הראשון בתהליך ניתוקה של צפון אירלנד מבריטניה (צ'רצ'יל,
אתם זוכרים) ומי יודע – אולי לפדרציה עם הרפובליקה הקתולית שמדרום.
לאור הדמיון בין טראמפ, ג'ונסון ובעלה של שרה נתניהו הייתי ממליץ למתנחלים
לתמוך בגנץ. הוא לא יעשה להם מה שנתניהו היה עושה להם אילו טראמפ היה קונה את
הצעתו ל"ברית הגנה" בין ארה"ב וישראל.
