"אם נוותר על מדינה יהודית
הצאצאים שלנו עלולים
לחיות במדינה דמוקרטית"
ח"כ מיקי זוהר, דה מרקר 6.1.2016
נוסף על מסחר לא חוקי בהרואין, קוקאין,
נשק ודומיהם, מתברר שיש במקומותינו פשיעה נוספת: "סחר בלתי חוקי בהיתרי עבודה
לעובדים פלסטינים בישראל" אין מדובר בעניין זניח. לפי אומדן של החוקרים, האחד
מבנק ישראל והאחר מאבו-דבי, ה"עסק" הזה מניב הכנסה שנתית של כמעט חצי
מיליארד שקל. מה שמעניין בפרשה הוא שהממשלה יודעת על הפשיעה וממדיה, אבל מתעלמת.
בינתיים היא הנהיגה שיטה ניסיונית חלופית לניהול היתרי העבודה באזור התעשייה עטרות
שמצפון לירושלים.
נדמה לכם שהפושעים בסיפור הזה הם אותם
פלסטינים שסוחרים בהיתרים שלהם? למקרא המחקר זה בדיוק הרושם המתקבל, אלא ואבוי
לגזע היהודי הנבחר (כהגדרתו של ח"כ מיקי זוהר החודש), הפושעים הם המעסיקים
הישראלים.
זה עובד כך: לפי החוק, המעסיק פונה
לממשלה ומבקש היתר להעסקת עובדים מפלסטין. הוא מקבל מכסה של עובדים ואחרי כן מגייס
עובדים בהתאם, ובגינם נדרש להשיג אישור בטחוני. החוק גם מאפשר למעסיק הישראלי לפטר
את העובד בהודעת דואר אלקטרוני - לממשלה, כמובן, לא לעובד.
לא כל המעסיקים מנצלים את המכסה שקיבלו.
או אז הם "מוכרים" את ההיתרים העודפים שקיבלו. המחיר הנהוג, מדווחים
החוקרים, הוא כ – 2,000 שקל לחודש שכל עובד משלם למעסיק תמורת הזכות לעבוד אצל
מעסיק אחר. תכפילו ב – 20,000 עובדים "לא חוקיים" ותגיעו לחצי המיליארד
האבודים. כלומר, הם אינם אבודים כלל. הם טמונים עמוק בכיסיהם של המעסיקים הישראלים.
הימין היה אמור להשתולל למקרא הפרשה, כי הסיכון הביטחוני ענק: הרי אין ערבי נטול
סכין נשלפת, הלוא כן?
צינור הדם
צינור הדם
המחקר הזה, שנשלח לכל כלי התקשורת, לא
זכה להדים. את מי זה מעניין אם דופקים עובד פלסטיני ב – 2,000 שקל לחודש? אלא
שהעניין רציני הרבה יותר.
החוקרים מבנק ישראל ומאבו-דאבי לא תהו
לרגע על קנקנו של ה"סחר לא חוקי בהיתרי עבודה". זה מזכיר לי אגדה ששמעתי
לפני עשרות שנים על מבחן שנערך בטכניון, ובו נשאלו סטודנטים להנדסה מה צריך להיות
קוטרו של צינור שיוליך דם מחיפה לתל אביב בהספק של 1,000 ליטר ליום. איש לא שאל:
סליחה, כבוד הפרופסור, מה פתאום צריך להזרים דם מחיפה לתל אביב? כולם חישבו את קוטר
הצינור.
מדוע צריך "היתרי עבודה"? את
זה החוקרים לא שואלים. די מוזר לנוכח העובדה שההסכם בין ישראל לרשות הפלסטינית
מבטיח חופש תנועה של סחורות ועובדים. האם יש גם "היתר תנועה" לטחינה
משכם? אומנם ההסכם מאפשר לישראל להגביל תנועת עובדים מטעמי ביטחון לתקופה קצובה, אך
ממשלת ישראל הפכה את התקופה הקצובה לקבועה. תגידו שזה עניין ביטחוני שאינו מעניינם
של כלכלנים, אלא שהפתרון שהחוקרים מציעים – הצמדת היתרי העבודה לעובד ולא למעסיק,
עדיין יוצר רנטה - רווח ללא עמל – לאותם אנשים שישראל רוצה בייקרם. כלומר, משטר הפרוטקציה
והסחיטה יימשך. ביטול ההיתרים היה מחסל את כל העיוות, אבל את שני החוקרים זה לא
מעניין.
"פושעי" אוסלו
"פושעי" אוסלו
אם לישראל לא נוח מחופש העיסוק של הפלסטינים,
היא יכולה לבטל את ההסכם הכלכלי כולו, וכפועל יוצא מכך גם את הסעיף המאפשר לה
לגבות מיסים על סחורות המיובאות לפלסטין. או אז תגבה הרשות הפלסטינית את המיסים
שלה בעצמה, אבל ישראל לא תוכל לקזז מהכסף הזה כרצונה – כפי שהיא עושה היום.
את הפשיעה של המעסיקים הישראלים ואת
מדיניות ההיתרים שמביאה איתה סחיטה ואיומים יש להרחיק ממחוזות הכלכלה ולהציב בהקשר
המתאים היחיד: כיבוש.
