מהמסמכים שהוגשו בתביעה, ופורסמו ב"הארץ", עולה שיש ויכוח עובדתי בעניין "הבימה". התיאטרון
טוען שחובותיו מסתכמים ב – 43 מיליון שקל בעוד שהחשבת שמינתה הממשלה מדווחת על 78
מיליון. כאילו שזה משנה משהו בתמונת המצב.
התיאטרון הזה הוא בפועל חברה ממשלתית.
נכון, פורמלית הוא לבטח בבעלות אחרת אבל לכולם ברור שהממשלה היא שעומדת מאחורי
הברדק. ואת זה יודעים מ-"תכנית הבראה" שהממשלה מנפיקה לתיאטרון מדי כמה
שנים.
גם לי יש חובות, לצערי צנועים בהרבה מאלה של התיאטרון, והממשלה נמנעת בעקשנות
מלהבריא אותי, אפילו בתמורה להסכמתי לעשות דיאטה – מה שהתיאטרון התחייב עליו,
וכנראה ללא הצלחה מרובה. הוא ממשיך לאכול פחמימות. כמוני
מה מעניין בסיפור הזה?
הדבר הראשון הוא שיש בנק, והפעם מדובר
בבנק לאומי, שהתיאטרון חייב לו 12 מיליון. אני מעריך שבנק לאומי מכיר את
"הבימה" כבר שנים הרבה. אני מוסיף ומעריך כי החובות של התיאטרון לבנק
רשומים בינתיים בשורת הרווח התאגידי ומכאן הבונוס למנכ"לים וצמודיהם. אם בקשת
הפירוק תתקבל – ובינתיים רק זרקו את ההנהלה – אז החוב יימחק מעמודת הזכות במאזן של
תאגיד בנק לאומי. ואילו הבונוס – הוקוס-פוקוס – יישאר עמוק בכיסו של המנהל המעושר,
ויופיע בעמודת החובה של המאזן הנ"ל.
הריבית בפעולה
האם בנק לאומי לא מבין את הסכנה בחוב
הזה? בוודאי ובוודאי. אלא שהוא מעריך שלא יהיה פירוק. תהיה "הבראה" שבה
הממשלה תזרים כסף, התיאטרון יתחייב לדיאטה, ובנק לאומי יקבל ריבית על החוב, שיגדל
וישמן עם הזמן, והריבית הזאת (הפתעה!) תתגלגל לבונוס למנהל הנוכחי. ואם זו הערכת
המצב בבנק לאומי קל להבין מדוע הוא מוכן להעמיד אשראי לייצור פיננסי כל כך רעוע
כמו "הבימה". אלא שמן המפורסמות הוא שבנקים מרוויחים מעניים (ומממשלות)
ולא מעשירים.
הדבר המעניין השני הוא צורת העבודה של
הממשלה. היא זהה למימון שהיא נותנת לתיאטרון, לרשויות מקומיות, לבתי חולים, לקופות
חולים, למוסדות סיעודיים. בעצם לכל מי שאינו צבא. שם זה עובד ההיפך.
הממשלה בפעולה
איך זה עובד כרגיל? הממשלה, בשיטה בת
עשרות שנים, מתקצבת בחסר. בעצם מה שהיא עושה זה מתקצבת בשקר. וכך זה עובד: נניח
שמשרד הבריאות מעריך כי הפעלת בית החולים וולפסון עולה 100. בית החולים מקבל
מקופות החולים 70. הוא מקבל מחברות הביטוח עוד 10. ועוד 10 מתושבי רוסיה שמתארחים
אצלו. לפיכך משרד הבריאות מבקש לתקצב את השארית – 10.
כאשר תקציבאי משרד הבריאות מתעורר בבוקר
שבו משרד האוצר מפיץ את "תקנות התקציב" הוא מגלה שתוקצבו 8. פונה
התקציבאי לברר מה העניין, ואז יש שתי אפשרויות: או שיגידו לו שבית החולים צריך
"להתייעל" או שיגידו לו שהכסף נמצא ב"רזרבה". שתי התשובות הן
חירטוט גמור.
באותו מצב נמצאת גם קופת חולים כללית
המספקת לוולפסון מחצית מההכנסות. מה היא עושה? היא משלמת לבית החולים רק 90% ממה
שהיא חייבת. מה עושה בית החולים בתגובה? לא משלם את מלוא התמורה שהוא חייב לספקים.
כך "התייעלות" (הממשלה כפתה השנה תכנית כזו על קופת חולים מאוחדת, ביתיים ללא תוצאות) הופכת לחוב עם
ריבית. הבנקים חוגגים ומעניקים אשראי ביודעם שהממשלה תשלם לבסוף. הממשלה משקרת
לכנסת בתקציב שהיא הגישה. הממשלה מתכנסת ומכריזה על "קיצוץ אופקי" אבל
שום דבר מהותי לא משתנה בשיטה העקומה הזו. וכך הממשלה שהתחייבה להגדיל קיצבאות
לנכים או לתת כל דבר אחר – לא עומדת בהתחייבות כי זו לא חתומה בחוזה.
הצבא בפעולה
רק עם "זרועות הביטחון" זה
עובד בשיטה הפוכה. שם רושמים כל שנה "התייעלות" שמסתיימת בהגדלת התקציב.
אז אולי כדאי ל-"הבימה" להסתפח לצה"ל תחת פיקודו של קצין חינוך
ראשי ולהחליף את שמה ל-"להקת הווי נצח יהודה"?
