ממוצעים בשירה וחוזים בפרוזה

אני מבקש לעשות לכן היכרות עם שירה גרינברג. היא הכלכלנית הראשית של משרד האוצר ומבחינה ספרותית היא הפורייה ביותר מבין בכירי הפקידים במשרד הזה – במדד הפירסומים לציבור.

השבוע היא פירסמה את הסקירה השבועית שלה על מצב כלכלת האומה. במרכז המסמך היה ניתוח של מצב כלכלת האישה הישראלית-ערביה. נכתב שם על השינוי, הדי משמעותי, בשיעור העובדות הערביות בשנים האחרונות. העניין הזה מוסבר על ידי גרינברג בגידול בהשכלתן של נשים ערביות בישראל, דבר המתבטא בגידול שיעור הנשים העובדות בגיל צעיר.

נחמד. יפה. חיובי והכל בסדר.

כמקובל אצל כלכלנים גם גרינברג מבקשת להשוות בין מצבן של נשים ערביות בישראל למצבן של נשים במדינות החברות באירגון ה – OECD. אם אני הייתי גרינברג הייתי עושה את ההשוואה גם עם נשים ערביות באותן מדינות ולא, כפי שהיא עשתה, עם כלל הנשים. בהשוואה עם תורכיה, למשל, אין הבדל בין הנשים הערביות כאן וכלל הנשים שם. אבל ניחא, זה לא ממש קריטי.

סטייה מהממוצע

כצפוי שיעור הנשים הערביות-ישראליות שעובדות נמוך מהשיעור הממוצע באותן מדינות שמעבר לים. כלומר המצב לא כל כך יפה וטוב ונחמד וחיובי. אבל אם מסתכלים על נשים יהודיות-ישראליות אנחנו גבוהים מהממוצע הזה בשלושה אחוזים. וכך שוב חזרנו לממצא נחמד ויפה וחיובי.

ולפתע הסטייה!

גרינברג חיטטה בנתונים ומצאה כי אמנם היהודיות-ישראליות הממוצעות מכות את הגויות הממוצעות. אבל, אבוי, אם משווים עם צפון אירופה – הגרמניות והסקנדינביות מכות בנו ללא רחמים. ללמדנו שיש עדיין תוקף למימרה כי "אפשר לטבוע בנחל שעומקו הממוצע 25 סנטימטר" – תלוי באיזו נקודה נכנסים לנחל הזה.
 לתוהים: המצב עם גברים חרדיים הולך ונהיה גרוע יותר.

ובקיצור: מישהי עם שכל במשרד האוצר תפסה שהשוואה עם ממוצע היא קשקוש. כאשר מבקשים להשוות את מצבנו ראוי לבחור לצורך כך מישהו שראוי להשוות אליו ולא איזה ממוצע מתמטי חסר כל פשר של תוכן.

הגירעון הממוצע

הפלפול הזה מכיל גם נופך אקטואלי. "הארץ" דיווח השבוע כי החשב הכללי במשרד האוצר אסר על חשבי המשרדים הממשלתיים לחתום חוזים חדשים. החשב הכללי, רוני חזקיהו, עשה כן בצדק. חוק התקציב מגביל את ההוצאה הממשלתית. אסור לממשלה לחרוג מהתקציב החוקי, וחזקיהו חושש שחוזים חדשים יביאו לעבירה על החוק. העיתון הוסיף כי מנהלי המשרדים מאוד כועסים על ההחלטה הזו ואף מדברים על מרד. פחחחח.

אלא שלעיתון יש גם אידיאולוגיה. האלוהים שלו הוא הגירעון בתקציב, כלומר ההפרש שבין ההוצאה וההכנסה. ולפי החישובים והתחזיות ההפרש הזה יגדל באיזה עשרה מיליארדי שקלים. וזה אסון גדול, לדעת העיתון.

איך אנחנו יודעים שזה אסון? יש השבים להשוואה בין הגירעון שלנו לגירעון של ממוצע מדינות ה – OECD. ולא רק שאנחנו סוטים סידרתיים במדד הזה, אנחנו גם סוטים מהיעד שקבעה הממשלה עצמה. שזה פויה.

אמריקה זה כאן

הנה הצעה די איומה ונוראה: הרי ראש ממשלתנו מאוד אוהב את נשיא ארה"ב. וכולנו רוצים אמריקה. הבה, אם כן, נשווה בין הגירעון שלנו לגירעון של דונלד טראמפ. וזה די מעניין כי מודל החיקוי שלנו שׂם קצוץ על הגירעון. הוא בדעה שכל עוד יש המוכנים לקנות אגרות חוב של ממשלת טראמפ בריבית של קרוב לאפס (ובגרמניה - בריבית שלילית) הגירעון הוא ממש לא בעיה.

אמנם עורכי "הארץ" ייבכו. וגם הילדים שלנו יבכו כי הם יצטרכו להחזיר את החוב שהגירעון יוצר. אבל די, מספיק להתבכיין בארץ הזו. טראמפ הוא לנו מופת, ואכול ושתה היום היא סיסמתנו.

שתפו: