הקוראים
המתמידים של בלוג זה מכירים את דעתי נגד הסגר הכולל שהוטל על התושבים ובעד המרתו
בעבודה ולימודים במשמרות – כלומר ביזור
במקום איסור. אבל מי שמקשיב לדוברי הממשלה מתרשם שחיוני ביותר שיהיה סגר כולל כדי
להדביר את הקורונה באופן שתוחלת חיי המחלה לא יעלה על חודש. ולפיכך מעסיקים החלו בפיטורי
עובדים. שמחה וששון, המגיפה תודבר בקרוב בימינו.
עד שמתברר כי
כגודל הסגר כך גודל הפטור ממנו. ברור לכולם כי חנויות מזון וייצור מזון הם עניין
חיוני. גם ייצור תרופות. גם משק המים והאנרגיה. גם נמלי הים והאוויר ומה חיוני יותר מקיום מניינים בבתי הכנסת? אבל אני מבקש
להיטפל היום ליצוא מוצרים, שאף אלה קיבלו פטור מסגר.
ברור שאין כאן
עניין של חיי אדם שיחלו או ימותו אם לא יהיה יצוא. באופן עקרוני אין הבדל בין
ייצור ליצוא לבין ייצור לשוק המקומי. כלומר אין הבדל מבחינת תוחלת חיי הקורונה. אם
מותר לייצר כסאות מפלסטיק לייצוא, למה אסור לייצר אותם לשיווק מקומי. מה יש בו
ביצוא שמזרים כל כך הרבה אנרגיה לראשם של שרי הממשלה?
כדאי שנבין את
העניין הזה מהכיוון ההפוך. נניח שאני רוצה לקנות כסא מפלסטיק כדי לשבת בגינה
ולקרוא את כל כתבי בן ציון נתניהו. אני, על כן, פטריוט אקסטרא פיין. אני הולך
לחנות שמוכרת ברגים וברזים חיוניים כי יש שם גם כסאות מפלסטיק. ומה אני מוצא?
כסאות מפלסטיק תוצרת וייטנאם. קודם, הסביר המוכר, היו כאן כסאות תוצרת ישראל.
עכשיו – אסור.
מה התבונה
הכלכלית שלא לדבר המוסרית בהעדפת היבוא על הייצור המקומי?
נעשה עתה סלטה
לאחור ונחזור ליצוא. למה מעודדים את היצוא יותר מאשר את היצור המקומי שבו בעצם
פוגעים? התשובה הרי ידועה לכל ישראלי שחי כאן בשנות ה – 50' של המאה הקודמת: כי
אין לנו דולר על התחת. יש מחסור אדיר במטבע חוץ. לכן טוב היצוא. אם כך למה לא טוב
הייצור המקומי שמחליף יבוא? לבן של בן ציון יש אולי תשובה. התשובה כוללת את סגירת הכנסת
שעוסקת בעיקר בייצור מוצרי צריחה לשוק המקומי.
אלא מאי?
לנתניהו, כראש ממשלה, יש בנק. לפי החוק, הבנקאי של הממשלה הוא בנק ישראל. לפיכך,
במבצע סודי ביותר חדרתי דרך האינטרנט הסלולרי למרתפי בנק ישראל ומצאתי שם – לא
יאומן – 120 מיליארד דולר. ממש מערת
עלי-בבא, בלי השודדים. כלומר אנחנו מקריבים את עובדי היצוא למחלת הקורונה בשביל
עוד איזה מיליארד או שניים של דולרים שלאף אחד אין מה לעשות בהם.
כלומר יש מה
לעשות בהם אבל עושים רק מעט. מה שעושים זה לתת מימון ליבואנים כדי שידפקו את
הייצור המקומי שהופסק כנגד קורונה. ויבואנים צריכים דולרים. אז יש די והותר. אבל
שימו לב: זה מימון. זו לא מתנה. היבואנים יביאו הנה כסאות פלסטיק מווייטנאם, ימכרו
בשקלים ויחזירו את הכסף לבנק ישראל, שיקנה בהם דולרים כדי שהשקל לא יהיה חזק מדי
מול הדולר.
הבנתם? גם אם
לא, זה לא ממש חשוב. העניין הוא שאנחנו מוצפים בדולרים. אז למה היצוא מקבל פטור
מסגר והיבוא מקבל סובסידיה (דרך המימון) ורק מי שמייצר לטובת תושבי ישראל מקבל
סגר?
כשאתם פוגשים את
נתניהו בנאום הערב שלו – תשאלו, בבקשה. ובמיוחד תשאלו אם בין אלה שאמורים לתרום
להגנתו המשפטית יש יצואן או יבואן. טוב לדעת, לא?
