וירוס הקורונה
משתולל. מה לעשות?
את הדיון בטיפול
הכלכלי בנזקי וירוס הקורונה אני מבקש להתחיל במה שלא עושים. בשבוע שעבר התקיימה
במשרד האוצר פגישה בין מנהלי המשרד, מנהלי בנק ישראל ורשות ניירות הערך. לפי רשימת
המוזמנים אפשר להבין את ההקשרים שמנהלי משרד האוצר מייצרים. יש לנו את מפקחי
הבורסה ואת מנהלי מדיניות מוניטרית. כולם אנשים חביבים, אולי. אבל בעניין הזה הם
מיותרים. ואם ממשלת ישראל מתכוונת להשתמש בהם לטיפול בנזקי הקורונה – זה יהיה מצער
למדי.
בנק ישראל כבר רמז שהוא יפעיל "מדיניות מרחיבה". מאחורי צמד המילים הזה מסתתרת הדפסת כסף כדי לרכוש מניות ואגרות חוב של תאגידים כדי למנוע נפילת מחירים בשוק ההון. זו הבעיה הכי קטנה שיש וחבל על המיליארדים. יש להם שימוש עדיף.
מה שאנחנו רואים
זה משבר בהתהוות הנובע מאופייה של המחלה שבהעדר תרופה מטפלים בה, ובצדק, באמצעות
בידוד. מכיוון שהחברה האנושית בנויה על תקשורת וצמידות – הבידוד יוצר תת תפוקה, תת
צריכה, אבטלה ובקיצור משבר קלאסי.
בימים בהם היתה
ריבית, הכלי המרכזי לטיפול במשברים היה הפחתה בריבית. אלא שאין ריבית של ממש ולכן
אין לבנק המרכזי מה לעשות אלא לגרד את הפדחת. הדבר היחיד שהוא יודע לעשות זה
להדפיס כסף ולקנות אגרות חוב ומניות – מה שנקרא "מדיניות מרחיבה" – וזה
עושה טוב לבעלי נכסים אבל לא עושה טוב לאנושות.
תרופה א'
תרופה א'
אתחיל את מינון
התרופות עם הפחות חשובה: זו העוסקת בשוק ההון. לפני יותר מ 15 שנה הצעתי מנגנון
שיקטין את התנודות בבורסה. לא בגלל שאיכפת לי ממנה. אלא שבציבור היא נתפסת כמקום
ראוי להפקיד בו כספים. הרעיון היה להטיל מס קניה ומכירה ששיעורו משתנה עם מדד
מחירי המניות בבורסה. המס עובד כך שמי שמוכר בעת שכולם מוכרים משלם מס גדול. כמו
מי שקונה בעת שכולם קונים. זו תרופה נגד ריצת ה"עדר". אלא שאף אחד לא
"קנה" את הרעיון (די חבל, כי הייתי יכול להרוויח כמה גרושים בתמלוגים).
אבל מוטב מאוחר מאשר מעולם לא. כדי לעשות כן יש תקנות הגנה לשעת חרום. אפשר
להפעילן לצורך אמיתי ולא לצרכים מזויפים - כאילו "ביטחוניים".
תרופה ב'
תרופה ב'
ועכשיו לבעיות בתחום
העיסקי: חברת התעופה שאין לה נוסעים, המלון שיש לו חדרים מובטלים. התיאטרון שמציג
מול אולם חצי ריק. והמפעל שעובד בחצי תפוקה כי יש בידודים ופחות ביקושים. יש
הגורסים כי ראוי לחוקק חוק "כוח עליון". חוק כזה יבטל תשלום חובות עד
שקורונה תושמד. זו מתנה לכל מיני תאגידים ובעלי הון "ממונפים". קחו למשל
את מר יצחק תשובה, עם חובות של מיליארדים. מגיע לו סיוע? ממש לא, ולא בגלל שהוא
ממונף, אלא בגלל שהפקת גז אינה במצוקה. רק בעלי החוב שלו במצוקה אבל זו לא קשורה
לקורונה. לסוג כזה לא מגיע סיוע.
למי כן? האבחנה
לא פשוטה. אבל יש מנגנון סינון חביב. מי שטוען כי נפגע ורוצה הלוואה ממשלתית ללא
ריבית ייאלץ להתחייב לא לשלם דיבידנד עד שיחזיר את כל החובות שלו. לא לשלם שכר או
דמי ניהול מעל 20,000 שקל לחודש ולמשכן את מניותיו לטובת הממשלה – עד שיחזיר את
ההלוואה שקיבל. אחרי הסינון הזה – נדמה לי שכל השאר יהיו ראויים לסיוע מהכסף
הממשלתי הזה.
התרופה האולטימטיבית
התרופה האולטימטיבית
ולבסוף
ההליקופטר. זו המצאה של מילטון פרידמן, כלכלן אמריקאי מפורסם וה"אבא" של
אנשי הימין. היא קרויה כך כי היא פועלת כאילו כלי טייס ממטיר שטרות על האזרחים:
הממשלה תפקיד בחשבון בנק של כל תושב מדי חודש 2000 שקל, עד חלוף זעם הקורונה.
שיבזבזו ככל יכולתם.
לצרי האופק
השואלים מאיפה יהיה לממשלה כסף במצב בו אין תקציב התשובה, משפטית, היא פשוטה:
נכון, אותן תקנות לשעת חירום. נכון, יש בזה תקדים שהתקנות מופעלות בניגוד לחוק יסוד. אבל המצב הוא חמור בממדים לא מוכרים. ותודה לכובש הבריטי שהשית עלינו את התקנות האלה
למיגור הטרור היהודי, הערבי, ההודי, האפריקאי וכיו"ב.
