לתורת הכלכלה יש כמה הורים. אדם סמית, דייויד ריקרדו, קרל מרקס אלפרד מרשל, מיינארד קיינס ועוד כמה. הפחות מוכר אך לא פחות חשוב הוא לדעתי ואסילי ליאונטייף. האיש שבזכותו נעשתה אחת הפגיעות האנושיות הכלכליות של המאה הקודמת. האיש שיצא מרוסיה בגיל 25 כדיסידנט ופעל בארה"ב, פיתח שיטה שנבחרה בידי אותה רוסיה לקלקל את כלכלתה.
ליאונטייף, שבז
לכלכלנים תיאורטיים, קיבל פרס נובל לכלכלה ב-1973 בזכות "לוחות תשומה-תפוקה".
הוא פיתח שיטה שבה ניתן לתכנן ולחזות את הכלכלה. אם נזרע כמות ידועה של זרעי מלפפון
בקרקע בגודל ואיכות ידועים, נזין אותם בכמות מוגדרת של מים ודשן (שהרכבם המדוייק
ידוע), נקצור את הפרי לעת הבשלתו, נשים אותו בארגז על משאית שתסיע אותו לשוק – שם
יימכר. ואם כך נעשה לכל מוצר או שרות – נדע כל מה שצריך לדעת על הכלכלה.
זה הבסיס
המחשבתי עליו נשען התכנון המרכזי הסובייטי שהוכיח במשך כ 60 שנה איך לא לעשות מה – אולי הכישלון
הפנומנלי ביותר מעשה ידי הומו אקונומיקוס.
רווח לא צפוי
הטעות המרכזית
נבעה מכך שכדי שאפשר יהיה לתכנן את הכלכלה צריך מידע. לעניינו של המלפפון, שייצורו
ושיווקו פשוטים יחסית, צריך היה לדעת כמה מלפפונים יידרשו בחנות המכולת של סווטלנה
בפאתי מוסקבה וכמה מהם יידרשו למפעל החמוצים באירקוצק, וכך הלאה. מה שלא מתאפשר
אפילו היום עם מערכת המחשוב הדיגיטלית. קל וחומר לפני 90 שנה.
השמאל שלימים
התנער מהשיטה הסובייטית והתאהב בקפיטליזם של "שוק חופשי תחרותי" - צורת
ארגון דמיונית – חוזר מדי פעם למקורות. הפעם זה קרה כאשר מחירי הדלק האמירו,
והשמאל, במיוחד האנגלי, קפץ על האינפלציה עם ההצעה למס רווח לא צפוי - windfall tax – על חברות
הדלק.
מכיוון שהצרכים
מרובים והקופה הציבורית עמוסה חובות מתקופת הפנדמיה בקורונה, הועלה הרעיון לגבות את
המס המיוחד הזה מחברות הדלק שעושקות את הציבור. למה הן? כי ידוע שהן הרוויחו הון.
למה לא מס על יצרני חיטה ודגנים אחרים שגם מחיריהם תפחו? אהה, הנה למדנו על
המכשלה.
חברות הדלק הן
לרוב חברות ציבוריות המדווחות מדי שלושה חודשים על הכנסות, הוצאות ורווחים. לעומת
זאת רוב תחנות הדלק הן בבעלות פרטית. לגבות מס מהרווח של חברת "Shell"
זה תענוג של שמאל חברתי. לגבות מס מתחנת הדלק בעמק בית שאן – זה גם סיזיפי וגם
מסובך כי אנחנו לא יודעים מה הרווח שם.
שלא לדבר על המגדל,
המשווק, הסוחר, הטוחן והאופה של ככר לחם מחיטה שמחירה האמיר כמו מחיר הדלק.
אז מה עושים?
מוותרים, או שנראה ל"Shell" את נחת זרועו של השמאל אם וכאשר יגיע לשלטון. או שלפחות
נעסוק בפופוליזם מיסויי על החזקים.
מס פרוגרסיבי
הכלכלן פול
רומר, עוד אחד עם תעודת נובל (2018) בכיסו, הודיע לא מכבר כי הוא מצטרף למיעוט
הזעום של כלכלנים התומכים ב"מס חברות פרוגרסיבי". כיום, ובכל העולם, יש
מס חברות בשיעור אחיד. כמו כל דבר בקפיטליזם החזירי, יש חריגים. בישראל, למשל, יש
מס בשיעור נמוך לחברות רב לאומיות בעלות תרומה טכנולוגית. אבל השיעור – גם לחריגים
– הוא קבוע ואינו מותנה בסכום הרווח שהוא הבסיס למס חברות.
הרעיון המוצע פשוט:
כפי שאצל אדם פרטי שיעור המס עולה עם ההכנסה כך ראוי שיהיה גם עם תאגיד. מה שיפה
בזה הוא שלא צריך לנחש איפה הכסף ואם מפעילים כזו שיטה אין צורך להטיל את מס רווח לא
צפוי. ממילא הכנסה גדולה יותר תחויב בשיעור מס גדול יותר.
יש שמאל בארץ, בעולם,
שמוכן "לקנות" את ההצעה?
