סגרגציה יהודית־ערבית

 

הידיעה המעניינת ביותר שקראתי השבוע היא "מפגינים ברהט נעצרו, אף שקיבלו אישור להקים אוהל מחאה". מה שמעניין בידיעה הזו הוא מה שנשמט מהכותרת. ומה שנשמט מהכותרת הוא שאוהל המחאה הוקם בידי תושבי רהט המפגינים נגד הקצאת כ־300 מגרשים בעיר עבור תושבי אל־זרנוג, שהוא כפר "לא מוכר".

עורך "הארץ" בחר לברור מהפרשה הזו את העניין המשטרתי ולא את העניין המהותי. זה מלמד עד כמה גם העיתון הליברלי מנותק ממדיניות הקרקע וההתיישבות בישראל. כי מה שצמח ברהט נבט לראשונה אלפי שנה קודם לכן.

יש הטוענים כי מי שהחל בפרשה הוא יהוה שהקצה את ארץ ישראל ליהודים בלבד. אבל לסיפור זה אין בסיס עובדתי. רק מיתי.

סלמאן מצאלחה כותב שזו מסורת ערבית מובהקת. הוא מסביר כי מדינות ערביות רקובות מבפנים בעיקר בגלל שהשבטיות גוברת על הלאומיות. הדוגמא הבולטת של השנים האחרונות היא ההתפוררות הכמעט מוחלטת של לבנון ואירועי מלחמת האזרחים בסוריה שבה רק קואליציה של רוסיה ואיראן מחזיקה בשלטון משטר שבנוי על שבט העלווים.

מוביליות בינ־ישובית

לפני כמה שנים בדקתי עבורו את נתוני תנועת הערבים בין ישובים בישראל בהשוואה לתנועת היהודים. כלומר כמה יהודים עוברים בין רעננה לתל אביב וראשון לציון בהשוואה לכמה ערבים עוברים בין נצרת לאום אל פחם וטירה. הפערים ענקיים. הסופר והעיתונאי עודה בשאראת מזכיר באחד מספריו כי התנועה הבינ־ישובית הכמעט יחידה של ערבים היא של כלות לישוב של החתן.

רקע נוסף להפגנת הרהטים הוא המחסור הגדול, לדעתם, בקרקעות לבניה לתושבי העיר. אבל בזה אין חידוש. התלונה הזו – בלתי סבירה בעליל ככל שתהיה מסיבות אקלוגיות – משותפת גם ליהודים חובבי בתים צמודי קרקע.

מה שמעניין בפרשה של רהט זה שהמדינה היא המבקשת שחלק מהקרקע ייועד למשפחות לפי זהותם הישובית-אתנית. ובאופן עקרוני תגובת המפגינים זהה – אידיאולוגית – לתכנית הממשלתית. הם מקבלים את הרעיון שיש הגבלה על מי שיתגורר בעיר, אבל הוויכוח הוא למי תינתן הזכות הזו.

לכאורה זה נשמע כמו דיון פנים־ערבי כאשר ממשלת ישראל נענית לאידיאולוגיה השבטית של הערבים. אלא שזה בלוף.

הציונות החילונית

מוכרת הבדיחה ולפיה לכל יהודי יש שני בתי כנסת. אחד שבו הוא מתפלל והשני הוא זה שבפריציפ לעולם לא יכנס אליו. המקבילה לשבטיות הערבית: יליד נצרת שלעולם לא יגור באום אל פחם. בתיאוקרטיה הישראלית אריה דרעי (שבט מזרחי) ויצחק גולדקנופף (שבט אשכנזי) אמנם משתפים פעולה בפוליטיקה אבל לא ייתפסו זה בבית הכנסת של השני.

אלא שהסיפור הגדול הוא בתולדות הציונית החילונית. סיפורה של הקומונה ביתניה הוא, בראש וראשונה ובתחילה, סיפור של סלקציה. מתכנסת קבוצה של אנשים, מקבלת קרקע ממוסד יהודי שסילק ממנה את החקלאים הערבים לאחר שרכש אותה מבעל הקרקע הפיאודלי, ומחליטה מי יגור בישוב המוקם. הם גם ממציאים "תקנון" הקובע את תנאי הסף למגורים. ביתניה – ואחריה כל התנועה הקיבוצית והמושבית – בנויים כולם על השבטיות האידיאולוגית. אלא שהאידיאלוגיה, הלכאורה סוציאליסטית, הצליחה להביא למצב שבו לא רק שאין קיבוץ או מושב ערבי. אין קיבוץ או מושב מעורב.

ראה הימין את תעלולי השבטיות של השמאל והשתמש בה ל"יישובים קהילתיים". כך תרגילי רהט-אל־זרנוג הפכו עוד טרם נולדה רהט לבון טון של ההתיישבות היהודית בישראל.

כל זה קורה על קרקע ציבורית שבבעלות רשות מקרקעי ישראל כלומר מדינת ישראל.

כל זה קורה בתמיכה מלאה של בתי המשפט, שעברו מהכשר הסגרגציה הקרקעית הישראלית להכשר הכיבוש וההתנחלות שבה הריבון – כלומר ישראל – מקצה קרקע, כמה מפתיע, רק לישובים יהודיים בגדה המערבית.

לפחות בפשעי הסגרגציה יש תמימות דעים יהודית־ערבית. למעט פרט אחד: היהודים שולטים על רשות מקרקעי ישראל ולכן הקצאת הקרקע היא בהתאם.

הפתרון הוא בביטול תורת הגזע בכלל ובענייני קרקע בפרט. המדינה מקצה קרקע? היא תינתן למי שיבקש ויעלה בהגרלה.

 

שתפו: