לבדיקת הנושא שבכותרת עיינתי השבוע באתרי המפלגות חד"ש ומרצ וחיפשתי מה עמדתן באשר למלחמה בעזה ובצפון. באתר מרצ אין מילה. באתר חד"ש מצאתי "מלכתחילה היה ברור שרק הסכם בדרום, במסגרתו גם ישוחררו החטופים, יפסיק את האש גם בצפון, וזו עדיין הדרך היחידה להפסקת הסיוט."
מוזר מה שקורה עם מרצ. אין למפלגה נציגות
בכנסת אז אפשר היה לצפות שחמישה מתנדבים יציפו את האינטרנט עם מסרים ותגובות על מה
שקורה כאן ועכשיו. אבל לצד דיווח על כינוס
מפלגתי ומינוי מזכיר למפלגה – דממה.
לחד"ש יש נציגות בכנסת אבל תוכן פוליטי
אין. "ברור שרק הסכם וגו'" כתוב באתר המפלגה. אבל מה הוא תוכנו של ההסכם
המדובר? יש רק סעיף אחד: שחרור החטופים. מה עוד? מה עם החטופים שישראל מחזיקה? מה
עם נזקי המלחמה? ומה עם אין הסכם? מה עם נסיגה? מה עם העברת השליטה בעזה לרשות הפלסטינית?
שום כלום. זה עוד יותר תמוה מאשר הדממה של מרצ. אבל הבה נחזור להסכם המדובר בין הממשל הרקוב של ישראל לבין הממשל הרקוב של החמאס. אלה שני גופי ימין קיצוני מובהקים שבמשך עשרות שנים מקיימים יחסי חיבה/שנאה. ישראל מימנה בעקיפין את החמאס שמצעו הוא ההיפוך המלא של מצע חד"ש. מצע החמאס דומה למצע הליכוד והימין הקיצוני: ארץ ישראל/פלסטין השלמה במצוות האל. אם כך, מדוע לתמוך בהסכם שבין שני גופים מתועבים עוד בטרם ברור מה תוכנו?
ועדת החקירה
בסוף השבוע התפרסם ב"הארץ", על
פני עמוד שלם "צו חירום. בלי למרוח, בלי לטייח, בלי לכסת"ח". צו
חירום למה? "להקמת ועדת חקירה ממלכתית למחדלי ה־7 באוקטובר". חתומים
עליו מחברי כנסת בדימוס כמו דב חנין מחד"ש, וחברי כנסת של מרצ ומפלגת העבודה,
עבור דרך כמה משאריות האמצע וכלה בימין-וינטג' מהליכוד בדמות דן מרידור ומאיר
שטרית. ממש קואליציה רחבה שהגיעה להסכמה כי בעת הזו מה שחשוב זו ועדת חקירה. לא
הסכם עם חמאס. בוודאי לא הפסקת אש ונסיגה. אף מילה על חטופים ישראלים (כ־130) ועל
חטופים פלסטינים (יותר מ־5000). יקימו ועדת חקירה ממלכתית – והופ, הכל בסדר.
כל זאת למה? כי יש שמועות שנתניהו מוכן
שתוקם ועדת חקירה אך שחבריה ימונו על הנשיא ולא על ידי נשיא בית המשפט העליון. אכן
הנשיא הפגין תצוגת סמרטוטיות מול בריונות הממשלה. אבל מה טיבו של נשיא בית המשפט
העליון? בית המשפט העליון נתן תוקף לאי־כיבוש שהוא כיבוש לפי החוק הבינלאומי ונתן
יד חופשית לישראל להתנחל תחת כל עץ רענן שהיא מפקיעה מפלסטין. האם בית משפט כזה
מסוגל להגיע למסקנה שהמחדל העיקרי ל־7 באוקטובר הוא אותו כיבוש שאינו כיבוש?
ממש לא. מה שאולי הוא יכול לעשות מלבד
פיטוריהם של הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, ויו"ר המועצה לביטחון
לאומי, זה לפסוק שגם שר הביטחון לא עשה מלאכתו נאמנה וראש הממשלה ממש לא ראוי.
זה משנה משהו? זה רלוונטי למצב הנוכחי?
ממילא שלושה מתוך ארבעת האישים דלעיל יתפטרו מרצונם. מה נשאר? לדפוק את נתניהו. את
מי נקבל במקומו? את יריב לוין כראש ממשלה ואת בן גביר כשר ביטחון. זה שינוי דרמטי
שיביא לשלום באזורנו ולהפקת לקחים מהסוג שלהבא מי שלא יקשיב לתצפיתנית – יורד
בדרגה.
אין בישראל, למעט חד"ש ולפעמים מרצ, אופוזיציה למדיניות הביטחונית,
הכלכלית, החברתית ובעיקר הלא־מוסרית.
יש מתנגדי ממשלה. אלה שמפגינים לשחרור חטופים ישראלים (גם הממשלה בעד). אלה שרוצים ועדת חקירה. אלה שכועסים על יוקר מוצרי מזון. ואלה שמאוד לא מרוצים מהנימוסים וההליכות של נתניהו.
אבל מדיניות? הס
מלהזכיר.
