הסכסוך
בין ההסתדרות לעובדי הרכבת לא נובע מאי קבלת מרות מצד
היו"ר אדרעי, אלא מהעובדה שההסתדרות נטשה את תפקידה
כמי שעומדת לצד העובדים
לפי הדיווחים, הסכסוך התחיל כתוצאה מחוסר נימוס
של גילה אדרעי, יו"ר ועד עובדי הרכבת. אדרעי, לפי ראשי ההסתדרות, היא גסת רוח ופה. היא לא מגיעה בזמן לישיבות, לא
מנהלת מו"מ בתום לב ולא מקבלת את מרות ההסתדרות, האיגוד היציג
שחתם על הסכם קיבוצי שאותו מפר ועד הרכבת.
מכיוון שההסתדרות היא ארגון המכבד הסכמים שחתם עם המעסיקים,
הושעתה היו"ר והוועד הוחלף.
הוועד, בתגובה, מנסה להעביר את עובדי הרכבת לארגון
יציג אחר - כוח לעובדים.
זו הפרשנות של ההסתדרות. מה שבולט בה
הוא שהנהלת הרכבת יוצאת נקייה. היא,
שמונעת מחברי הוועד לפעול ולהיכנס למתקני
הרכבת, עושה - לפי הפרשנות הזאת - מעשה ראוי נגד ועד עובדים סורר. אלא שאמת המידה הקלאסית מראה שההסתדרות היא
ה"רעה" בסיפור הזה: ארגון יציג של עובדים
ששם את עצמו בצד של ההנהלה נגד ועד עובדים
נבחר - לא ראוי להיות ארגון יציג.
זה עניין של הפרטה
זו לא הפעם הראשונה
שההסתדרות נקלעת למצב הזה. גם בשביתת
העובדים הסוציאליים היא התערבה נגד העובדים כדי להגיע
ל"הסכם" עם המעסיקים - שלא היה בו פתרון לתביעות העובדים. זה קרה גם בחיפה כימיקלים. יותר ויותר מתברר, כי ההסתדרות רואה את עצמה כמנגנון
מפשר בין העובדים וההנהלה, ומנצלת את כוחה
על פי חוק כדי לכפות על העובדים תנאי עבודה שאינם מקובלים
עליהם. בחיפה כימיקלים העובדים פרשו
מההסתדרות, עברו לכוח לעובדים, נאבקו וזכו, לשיטתם, להסכם עדיף.
הסכסוך ברכבת מתחיל ונגמר בהפרטה.
אלמלא רצון ההנהלה להפריט פעילויות של הרכבת, לא היה סכסוך. ההפרטה נתפסת בידי העובדים כתהליך שבא לייצר מעמדות שונים של עובדים
באותו מקום עבודה.
ההסתדרות עצמה הסכימה להסדרי שכר דור א,' דור ב' ודור ג,' כאשר כל קבוצה שכזו - באותו מקום עבודה -
עובדת בתנאים שונים. כך יוצרים פירוד
בין עובדים אפילו תחת אותו הסכם קיבוצי. קל וחומר כאשר הולכים על מיקור חוץ והפרטה, כמו
במקרה של הרכבת.
הפרטה, מיקור חוץ ועבודת קבלנים הם אינטרס של הנהלה שמבקשת למזער את כוחם של העובדים
המאורגנים. מה שקשה
להבין הוא מדוע ההסתדרות משתפת פעולה עם התופעה ולא נלחמת בה. אחד ההסברים הוא שההסתדרות
דואגת שהפעילות המופרטת תהיה אף היא תחת הסכם קיבוצי, נחות ככל שיהיה, המבטיח לה זרם קבוע של דמי חבר.
מאבק הסרק שלה בענייני עובדי הקבלן מלמד שיש אמת בהסבר
הזה.
עובדי הרכבת לא רצו את ההפרטה, וההסתדרות כפתה עליהם אותה הר כגיגית בהסכם שנחתם בין
עופר עיני לשר התחבורה ישראל כץ. ההסכם לא סגר את כל הקצוות,
והוועד וההנהלה היו אמורים להשלימו. לפי תפיסת אדרעי וחבריה, הדבר הזה - ולא נימוסי
היו"ר - בשורש העניין.
דבר הסוציולוגית אווה אילוז
למה הדבר דומה? בחודש האחרון מתנהל בעיתונות ויכוח בין פרופ' אווה אילוז מהמחלקה
לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית לבין
כמה פסיכואנליטיקאים. כמנהגם של
אקדמאים, יש בוויכוח הרבה מילים של בית מרקחת שאני
לא מבין, אבל הנה האופן שבו אני מפרש את עמדות הצדדים: הפסיכולוגים
טוענים כי הטיפול הפסיכולוגי משחרר את המטופל ממועקותיו ומאפשר לו להיות כאחד האדם ולפעול באופן עצמאי.
אילוז לא כופרת בערכו של הטיפול האישי למטופל, אבל היא
רואה בשיטה העקרונית של הטיפול הפסיכולוגי סוג של הפרטת המועקות, שמעלימה בהרבה מקרים את הגורם החברתי הרחב היוצר אותן.
קחו אדם שפוטר, נכנס לדיכאון, מתפקד רע, סובל ואף פוגע
בקרובים לו. הפסיכולוג יבקש לעזור לו
להבין את זעמו ואת דכאונו, ולא להוציא
אותו על המשפחה. הסוציולוגית אילוז
בדעה שפסיכולוג כזה עושה משהו רע. הזעם והמועקה מוצדקים, והטיפול הנכון הוא להוציא
אותם כנגד מי שפיטר את העובד. בניסוח גס, הנפגעים לא צריכים טיפול אישי לכעסם, הם
צריכים את כיכר תחריר ואת שבירת קירות הזכוכית
של הבנקים.
ההסבר הזה ניתן ליישום על יחסי ההסתדרות ועובדי הרכבת.
ההסתדרות מפילה על העובדים אסון הקרוי מיקור חוץ,
הפרטה, עובדי קבלן, ובשיתוף עם ההנהלה היא מנסה לפצות אותם על אובדן הביטחון התעסוקתי ועל הכעס בכסף מיידי.
קצת כמו הטיפול הפסיכולוגי, היא מפריטה את המצוקה, מציעה כמענה
לה פיצוי ברמה האישית. העובדים
חוששים, נפגעים ועושים בדיוק את מה שאילוז
מצפה מנפגעי סכסוך חברתי: מוציאים את הזעם שלהם במאבק ציבורי.
ההסתדרות והמעסיקים – קואליציה אינטרסנטית
ההסתדרות נעלבת. לא רק בגלל הפרת המרוּת, אלא כי כבר דור שלם
היא עסוקה בפעילות מתישה של השלמה עם ההפרטה ומציאת פתרונות
ל"עובדים קבועים," שמספרם הולך ומתמעט. לכן היא מגיבה בעוצמה,
שמקורה בפחד. היא אפילו תיתן יד
לפיטורי אדרעי וחבריה בידי ההנהלה, ובלבד שהסטטוס
קוו יישמר. ההסתדרות של היום מבינה את
המעסיקים. היא אפילו מתגאה בהסכמים חדשניים שהשיגה, דוגמת ההסכם ל"פנסיה חובה. " מכיוון שהיא כבר מזמן אינה כללית, ואין לה
יכולת ורצון לכפות הסכמים על מעסיקים סוררים, היא נזקקת ל"צווי הרחבה"
מטעם השלטון כדי לממש הסכמי עבודה. השלטון שמח להיענות, בתמורה לכך שההסתדרות
"תגלה אחריות. " איזו אחריות? לשמירת ההפרטה, מיקור החוץ, מעמדות נפרדים לעובדים זהים, והימנעות מעיסוק בשאלות חלוקת ההון וההכנסה הלאומית.
10. 7. 2012
