20 בינואר 2015

אלימות אלוהית



התקפות הטרור, לאחרונה באירופה, נעשו בשם אללה, אלוהי המוסלמים. יפי הנפש, ובענייני הדת יש הרבה כאלה, מהנשיאים הולנד ואובמה ועד ראש ממשלתנו, אמרו שאין לזהות בין הטרור ובין האיסלם. אמנם הטרוריסטים של עכשיו הם מוסלמים, אבל רוב המוסלמים אינם טרוריסטים. המשוואה איסלם = טרור היא על כן מוטעה. כך בפי יפי הנפש שרובם אף מכירים באופן אישי כמה מוסלמים מתונים וחביבים. הא הראייה.

ובכן, יפי הנפש האלה טועים.

בכדי להבין את העניין ראוי לחזור לימים שבהם הנצרות, ולא האיסלם, היתה אלימה. היהודים זוכרים את הנצרות המיליטנטית מהפרעות  באירופה. הילידים באמריקה כבר שכחו את האלימות שהפעיל עליהם הכובש הספרדי. המוסלמים, במיוחד באזור הנודע כפלסטין, דווקא זוכרים את מסעי הטרור שהפעילו הצלבנים. עוד רבים, במיוחד באירופה, זוכרים את הרדיפות בשם האלוהים וישוע של אלה שטענו, למשל, שכדור הארץ נע סביב השמש.  

המהפך הנוצרי?


היום העולם המכונה נוצרי דווקא שקט, לבטח במובן הטרוריסטי של המילה. איך קרה שנוצרים טרוריסטים הפכו לשוחרי שלום וליפי נפש? התשובה, נראה לי, אינה טמונה במנהיגות המתונה של כוהני הדת הנוצרים. היא גם לא טמונה בגירסה חדשה של התנ"כ והברית החדשה. אלה דווקא נשארו בדיוק כשהיו אז, בימי הטרור.

ההסבר טמון בכך שאנשים נטשו את הנצרות. אמנם צלב מתנוסס עדין על לא מעט מדגליהן של מדינות אירפה אבל הצלב, נכון ל – 300 השנה האחרונות, נמצא רק בדגל. סימבול רגשי ותרבותי לא בראש ובעיקר – לא בפוליטיקה. והוא לא נמצא שם כי אנשים נטשו את הדת הנוצרית.

בין סדאם חוסיין ובנימין נתניהו


מה שלא קרה במזרח, וגם לא במזרח התיכון. המוסלמים, לבטח באזור הזה, לא נטשו את הדת. להפך. ישראלים הזוכרים את המפגש עם תושבי ירושלים המזרחית ב – 1967 התקשו להיתקל באישה בכיסוי ראש.  היום אלה כמעט רק לא-מוסלמיות. ח"כ חנין זועבי היא חריג. גם אנשי המהפכה החילונית הערבית, הנשיאים חוסיין ואסד בעירק ובסוריה הקפידו להתפלל במסגד. אין מדינה ערבית שהאיסלם לא ממלא תפקיד בפוליטיקה ובחוק. וכל עוד הציבור מוכן להקשיב לאימאם, יהיו אימאמים שיצטטו את הקוראן הקורא להשמיד את הכופרים.

וכל עוד המדינה מכבדת את הדת האלימה הממוסדת הזו, וכל עוד הציבור לא נוטש את הדת – יהיו מי שהטרור הנוצרי והמוסלמי יהוו עבורם גאולה.

היהדות אינה שונה. קחו את "ואהבת את רעך". לכאורה משפט הומניסטי – משאלת הלב של יפי הנפש. אבל כבר שנים שלמשפט הזה, הלקוח מההלכה היהודית, יש פרשנים רבניים אורתודוכסים למהדרין שמסבירים כי רעך הוא יהודי בלבד. ואין פלא על כן שאחד הסטיקרים הנפוצים בקרב יהודים דתיים הוא "יהודים אוהבים יהודים" – כדי שנבין את מי לא אוהבים ומי דמו הפקר.

תושבי עזה כלל לא מכירים מצב שבו אין טרור יהודי-ישראלי. ובעובדה עתה ראש ממשלתנו מתנגד לבדיקת הענין בידי בית הדין הבינלאומי בהאג.ולמה לו להתנגד אם אין מה להסתיר? מה גם שההחלטה של בית הדין היא דו צדדית – גם כלפי ישראל וגם כלפי פלסטין. אבל רק ישראל מתנגדת.

מלחמות האלים

המוסלמים והיהודים (בישראל, אך לרוב לא מחוצה לה) ממשיכים לאחוז בדת. גם החילוניים לכאורה שחיים בשקט עם הפקרת חיי האישות וחופש התנועה וההשכלה לכוהני דת. וכל עוד אין התנערות מדת, לבטח בזירה הציבורית, אין התנערות מהטרור שטמון בדת. כל דת.

כמעט כל דת. בסיווג הדתות, ותודה לד"ר סלמאן מצאלחה על האבחנה הקולעת, יש הבדל בין הדתות המונותאיסטיות לבין הפאגנים – עובדי אלילים. כאשר יש אלוהים אחד וכנסיה אחת העוצמה גדולה יותר. אצל עובדי אלילים יכול האדם לבחור, בהתאם לנסיבות, באליל שבו ירצה .  אצל עובדי אלילים, ראו במיוחד אצל היוונים, מי שעסקו בטרור היו בעיקר האלילים בינם לבין עצמם. החופש לבחור את האליל, החופש לבחור את האלוהים – במיוחד זה שאינו קיים – הוא כנראה תנאי לשחרור האנושות מכבלי הדת והטרור הטמון בה.

תנאי הכרחי אבל לא מספיק. חילוניות לכשעצמה, אינה חיסון מושלם מפני טרור. הנאצים בראש וראשונה, הגולאג הסטליניסטי, הטרור האמריקאי בוייטנאם, הטבח בכורדים בעיראק בימי סאדם חוסיין, הטרור הרוסי של פוטין בצ'צ'ניה הם עדויות לטרור חילוני לאומני. אבל במבט היסטורי החילוניות, כמו החיסון נגד שפעת, מונעת 80% מהמקרים. זה הרבה מאוד.