ביום רביעי השבוע במהלך הליכה באזור
שומם למדי הגיע מולי אדם מניף ידיים בצהלה וחיוך גדול על פניו. כשהגיע קרוב אלי
אמר בקול שכולו עונג "הרגנו את איסמעיל הנייה".
סביר שרוב תושבי ישראל בדעה שמדובר
בניצחון גדול על החמאס. בעובדה: רוב האופוזיציה הפרלמנטרית לא בדעה שאפשר שזה מהלך
לא נבון, לא רצוי, מסוכן, בבחינת הימור. משנתם: ערבי מת זה ערבי טוב. והנייה מת,
בכל זאת מעין ראש ממשלה, הוא ערבי מת טוב מאוד. אולי אפילו מצויין.
אם מצרפים לשמחה הזו את מעללי הימין
בשבוע האחרון קשה למצוא הבדל בין מה שקורה כאן למה שקרה שם בשנים 1933 ואילך.
ישראל בדרך הנכונה.
מביני חיסולים, שמרובים במקומותינו,
תוהים איך תגיב איראן. מר חמינאי, המנהיג שם, כבר אמר שאיראן לא תעבור על זה
בשקט. אבל נזכור שראש ממשלה ישראלי בעת
מלחמת המפרץ, כשנפלו טילים עיראקים על תל אביב, אמר אותו דבר והוסיף "בזמן
הראוי". והזמן לא הגיע.
אניח, על כן, כי חמינאי וחבריו לא
יהיו נדיבים כמו מר שמיר. הם אכן עסוקים בהכנת "העונש הכבד".
מכאן מתחילה הספקולציה. ולא, אין לי
מושג מה כוונות איראן. יש לי ספקולציה על ממשלת ישראל.
בין טהרן, דוחא ואנקרה
מר הנייה הוא נוסע מתמיד. הוא נע ונד
בין מדינות כפי שאמור לעשות ראש ממשלת חמאס לעת המלחמה הזו. יש לו הרבה שעות קטאר,
הרבה שעות אנקרה, אפילו שעות מוסקבה. וגם לא מעט שעות טהרן, שם נאם השבוע בפרלמנט
בדומה לנאום נתניהו בקונגרס בוושינגטון. נאום תחת נאום.
אז למה "הרגנו" דווקא
בטהרן? מה היה רע באנקרה שהטילה חרם יצוא על ישראל? או בדוחא ששם אין אפילו מרגמות
בתור נשק להתקפת נגד? הספקולציה שלי היא שטהרן נבחרה כדי לסבך את ארצות הברית.
יש בישראל קואליציה ממפלגת
העבודה/מרצ ועד עוצמה יהודית שאיראן היא פויה ענק. אויב חסר פשרות. הם קוראים לנו
השטן הקטן. הגדול יושב בוושינגטון. ולא, לא ניסינו פשרות. נזכור, גנבנו מהם עשרות
מיליארדים של דולרים. וזה קרה עוד לפני שהם נהיו פויה.
הבחירה בוושינגטון
איך משמידים את האויב הזה? אפשר היה
לכאורה לעשות להם מה שעשינו לאויב המישני – חמאס. להתחיל עם חיל אוויר. להכין שלוש
אגודות. לשים חמש צוללות במפרץ הפרסי עפ נשק מגוון. והופ, לניצחון מוחלט ביותר.
אלא שאחרי שכולם ראו מה טיב הצבא שלא
הצליח עד עתה לנצח את החמאס נטול חיל אוויר ונטול נשק הגנה. אחרי כל זה, נראה
שלהתעלק על איראן זה משהו שייגמר לא בטוב.
אם כך אולי נמצא מישהו שיעשה עבורנו
את המלחמה המנצחת. כל נשיאי ארה"ב לדורותיהם אמרו לא פעם שאם איראן תתקוף,
ארה"ב תגן על ישראל. ואכן לפני כמה
חודשים כאשר איראן תקפה – בהודעה מראש כמקובל במדינה עם נימוסים – ארה"ב התערבה
והורידה כמחצית מהטילים ששוגרו משם לכאן. ירדן תרמה רבע והשאר עלינו. אידיליה
צבאית.
מבחינת ארה"ב זו היתה התערבות
הגנתית. איראן, על אמת, לא נענשה. אם כך אפשר והרגנו את סגן מפקד משמרות המהפכה
בדמשק בשביל הכיף.
צריך על כן לסדר מצב שבו ארה"ב
תצא להתקפה כדי להגן על ישראל.
זה מה שמסביר מדוע בחרה ממשלתנו
הנבונה לרצוח את הנייה בטהרן ולא באנקרה.
ובמפורש: מדובר בהימור על מדיניות
ארה"ב. זו התחייבה, מילולית, להגן על ישראל. כלל לא מובן שהיא תחשוב שההגנה
הכי טובה היא התקפה על איראן. ובלי התקפה – בטוח שאין ניצחון.
