"תיק
האוצר הוא תפוח האדמה הלוהט של הממשלה הבאה". כך הכותרת הראשית של "דה
מרקר" שמסביר גם מדוע: "תפקיד
שר האוצר מסתמן כמוקש פוליטי נוכח הצורך לחתוך מהתקציב כ – 15 מיליארד שקל".
ומי זה הפוליטיקאי השפוי שירצה להתחיל את
תפקידו עם "צורך" שכזה? מתברר שיש אחד, יובל שטייניץ שמו, אבל בו נגמר
ההיצע.
מה
מעניין כל כך בכותרת של עיתון? לגופו של עניין הכותרת הזו ממש לא מעניינת. אלא שהיא משקפת הלך
מחשבה כלכלי שבבסיסו העקרון שהתודעה קודמת להוויה.
עורכי
"הארץ", כמו שורה ארוכה של כלכלנים, באמת מאמינים שיש "צורך לחתוך
כ – 15 מיליארד שקל". כלומר יש מצב כלכלי מסויים וממנו נגזר צורך קיצוצי.
קיצוצים הם צעד קשה ומאוד לא פופולארי ומכאן ההשוואה בין תפקיד שר האוצר, שכבר
שנים נחשב ל"בית קברות" לפוליטיקאים, לבין תפוח אדמה לוהט שמוטב לסלק
ממנו את הידיים.
צריך קיצוץ!
מאיפה
צמח הצורך בקיצוץ? חיפשתי בספרי הכלכלה, אפילו אלה שנכתבו בידי אנשי ימין מובהקים, ולא מצאתי. המספר של 15 מיליארד, נולד מתחשיב שעשו כלכלני משרד
האוצר לנוסחה שהם עצמם יצרו לפני כמה שנים. המשכתי הלאה בחיפושים בספרי הכלכלה
ושוב לא מצאתי גם את הנוסחה. ומסיבה פשוטה: הנוסחה והתחשיב הם תולדה של השקפה
כלכלית. מול ההשקפה הזו אפשר בקלות למצוא השקפה אחרת, ומכאן גם נוסחה אחרת. אין כאן בהכרח צורך בקיצוצים.
אלא
שלעורכי "הארץ" (כמו למרבית הפרשנים הכלכליים) יש דעה. זו התודעה
הכלכלית שלהם וממנה עולה ש"צריך" לקצץ 15 מיליארד שקל. ומכאן
הקפיצה מהתודעה שלהם אל ההוויה הכלכלית של כולנו. ובקיצור: אם צריך קיצוץ ואם יהיה
קיצוץ אין מדובר בצורך אובייקטיבי אלא בהשקפת עולם. כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר.
אתיקה עיתונאית משובשת
אין שום
פסול בהבעת דעה . אמנם זה מייגע לקרוא שוב ושוב את הדעה החד מימדית הזו בעיתון הזה
אבל זו דעה לגיטימית.
מה שלא
לגיטימי הוא להציג את הדעה כעובדה חדשותית
ולפיה יש "צורך לחתוך מהתקציב". קורא לא מיומן מתבקש על ידי עורכי
"הארץ" להבין שאי אפשר בלי הקיצוץ הזה. וזה פשוט לא נכון.
שתי חלופות לשיפוטכם
למעשה
כאן אמור המאמר הזה להסתיים. אבל למען אלה
שלא מעורים בנבכי הכלכלה הנה עוד כמה אפשרויות תקציביות.
1.
לא מקצצים. בתרחיש הזה הממשלה נאלצת להגדיל את
החוב הציבורי באותם 15 מיליארד שקל. זה בדיוק מה שעשו בארצות הברית הן הממשל של
ג'ורג' בוש הרפובליקני והן זה של ברק אובמה הדמוקרטי , מאז פרץ המשבר הפיננסי ב –
2008. זה בדיוק מה שעשו נתניהו ושטייניץ ב – 2012 עת תפח הגירעון בתקציב מ – 20 ל –
40 מיליארד שקל. יש כלכלנים, פול קרוגמן למשל, בדעה שראוי אפילו להגדיל עוד הוצאות ולהגדיל עוד חובות. ועתה,
בבריטניה, גוברים הקולות האלה גם שם על רקע ההתכווצות הכלכלית. נכון, להגדלת החוב
הציבורי יש מחיר, אבל גם לקיצוצים יש מחיר. ולעולם השאלה היא מי משלם את המחיר. כך
או כך הנה ההוכחה שהקיצוץ איננו הכרח.
2.
לא מקצצים ומשיגים 15 מיליארד שקל על ידי מסים. מי שמתעב חובות ציבוריים, כמוני, מעדיף את
החלופה הזו שאם נעשית במידה ובצורה הנכונה, מאפשרת להשיג גם איזון בנטל המס כך שכל התוספת
הנדרשת, ואף יותר ממנה, יושתו על צריכה ראוותנית ומזיקה ועל הכנסה לא ראוייה. הנה
כמה דוגמאות: לא להכיר בהוצאה (של מעסיק) על שכר מעל 40,000 לחודש לצורכי מס הכנסה. לבטל את
הפטור ממס על דבידנד המשולם לתאגיד. להשוות את שיעור המס השולי על רווחי ריבית
והון לשיעור המס השולי על עבודה. להטיל מע"מ על הנפקת מניות חדשות ועל נסיעות
לחו"ל. ויש במחסן עוד הרבה שכאלה. כך או כך הנה עוד הוכחה שאין "צורך
לחתוך".
27.1.2013
