הדילמה בין הזכות להשתלת
איברים למי שחותם על כרטיס אדי לבין הזכות להשתלת איברים לפי צורך רפואי היא בלוף
המרכזי הלאומי להשתלות, השייך
למשרד הבריאות, מנהל בחודשים האחרונים קמפיין פירסומי נרחב לעידוד ההצטרפות
ל"כרטיס אדי". ההצטרפות (מגיל 17 ומעלה) מזכה את המצטרף ל"קדימות
בתור להשתלות". העניין הזה מעורר מחלוקת. בפינה הזו, כמקובל, אנסה להראות כי
הוויכוח הוא לא לעניין, גם כאשר מיטב הפרופסורים מנסים לתרום לו מהגיגיהם.
לא ניכנס כאן לשאלה,
המעניינת בפני עצמה, כיצד נקבע מותו של אדם. מרבית גורמי הרפואה יסכימו כי כאשר הגוף מתפקד (איכשהו) אבל המוח משדר
למכשירים חוסר פעילות, נחשב האדם למת, ואפשר להוציא את אבריו לצרכי השתלה.
תרמת קודמת
כרטיס אדי נותן העדפה
בתור להשתלות למי שחתום עליו כלומר למי שהתיר להשתיל מאבריו לאחר מותו. כדאי לבחון
את הדוגמא הבאה: לפנינו שני חולים באותו מצב בריאותי הזקוקים להשתלת לב. יש לנו "תורם" אחד. במצב החוקי הנוכחי
יקבל את הלב מי שהסכים לתרום איבריו לאחר שיהיה במצב "מוות". וגם אם מצבם הבריאותי של
השניים לא יהיה זהה לחלוטין, יועדף מי שחתם על הסכמתו שלו לתרום מאבריו לזולת. בכך נוצר תקדים בחוק ביטוח
בריאות: הקדימות להשתלה לא תיקבע על פי המצב הרפואי אלא על סמך הסכמה לקציר איברים
לאחר המוות.
האם יש הבדל בין מצב זה,
לבין מצב שבו הקדימות תיקבע על ידי כסף? בישראל, בהשוואה למדינות מפותחות אחרות, יש שיעור קטן יחסית של
אנשים המוכנים לחתום על תרומת איברים.
ההתנגדות מתמקדת אצל דתיים. תומכי "מבצע אדי" מגלים ליברליות ואינם
מבקשים לשלול מאנשים את זכותם להתנגד לתרום את אבריהם. אבל מי שמתנגד "שיאכל"
את תוצאות מעשיו, ויזכה לעדיפות נמוכה במקרה שיזדקק להשתלה.
הקניין הגופתי
אז מה צודק יותר – לקבוע את הקדימות להשתלה על
פי המצב הרפואי, או להעדיף את מי שהסכים לתרום בעתיד מאבריו?
בשתי האופציות האלה אין
צדק. שתיהן יוצאות מאותה נקודת מוצא והיא
שלאדם שחתם על כרטיס אדי יש זכות ראשונה על גופתו. ושלמשפחת המת יש זכות שנייה על
גופתו. גופה, בשתי הגישות גם יחד, היא קניין פרטי. ומכיוון שאנחנו מגנים על הקניין
הפרטי ומקדשים אותו, גם גופת המת נכללת.
כמובן, שמדובר בהונאה - כמו
רוב העניינים העוסקים בזכות הקניין הפרטי. החברה הישראלית לא מאפשרת לאדם לקבוע מה
ייעשה בגופתו. למשל, אדם לא יכול לקבוע כי קניינו הגופתי יישמר בסלון ביתו כמו
שעשו עם הגופה של ולדימיר איליץ' לנין. גם על שריפת גופות מוטלת מגבלה קשה: אין משרפות. גם להיקבר זה לא כל כך פשוט. אני לא יכול להיקבר
בחצר ביתי.
וכל המגבלות האלה חלות גם
אם אדם "מוריש" את גופתו לקרוביו. החברה כולה לא מסתכלת על גופה כעל
קניין פרטי באמת. הוא הופך לקניין פרטי רק לצורך "תרומת איברים".
למה?
אפשר להסתבך במבוך
הקנייני הזה עד אין קץ. ואפשר גם אחרת. אפשר לקבוע כי גופה היא קניין ציבורי וכי
משהסתלק אדם מן העולם הוא מאבד את זכותו על גופו. אפשר גם להחליט שעם או בלי הסכמה מראש כל גופה מותרת ל"תרומה למתן איברים להשתלה". ובעצם
שכל גופה היא גם חומר גלם ראוי ללימודי רפואה ופתולוגיה במוסדות להשכלה גבוהה.
החלופה היא מה שעשה ראש
המוסד לשעבר, מאיר דגן, שנזקק להשתלת כבד. מה הוא עשה? קנה. מי עשה עבורו את
ה"תרומה"? לך ותדע. בוודאי לא מישהו שחתם על כרטיס אדי. אולי איזה סיני
שהוצא להורג (ולחלוטין לא ברור איך מגדירים שם "מוות").
איברים הם חיוניים לקיומם
של אנשים. וכל עוד לא מצאו להם תחליף, לעזאזל עם "זכות הקניין הפרטי".
8.1.2013
