יהיו מי
שיאמרו כי מדובר בדמוגרפיה הייחודית של ירושלים. אלא שזו רק מקדימה את מה שיהיה
בארץ כולה בעתיד הלא רחוק. על כך תעיד הסטטיסטיקה הכל ישראלית על תלמידי כיתה א' -
שנראית כמו העתק של ירושלים מלפני עשרים
שנה.
הבחירות
לעיריית ירושלים.
צאנה, צאנה
היו
שהביעו תמיהה כאשר מנכ"לית האוצר, יעל אנדורן, שבה לעבודה חודשיים
בלבד אחרי שילדה. יש גם מי שצקצקו בלשונם על הקרייריסטית שמעדיפה לחזור לעבודה על
חשבון גידול ילדיה. מן המפורסמות הוא שחשוב שהאם תהיה עם ילדיה, בוודאי כשהם
קטנטנים. ובכלל ידוע שטיב יכולת הילד קשורה בטיפוח האימהי שלו הוא זוכה.
אחד בלבד
מהו
המחיר שעל חברות התקשורת הסלולריות לשלם לרשות מקרקעי ישראל עבור השימוש בקרקע שעליה
מוצבות האנטנות שלהן?
העיתון
"כלכליסט" מדווח על העניין שהיה בוויכוח בשנים האחרונות. ההסכם הקודם
הסתיים ב– 2010, ביקשה הרשות להעלות את המחיר. בסופו של דבר, לאחר משא ומתן, הגיעו
להסכם, אך חברת "גולן טלקום"
מערערת עליו בטענה שהמחיר גבוה מדי ויחייב אותה לייקר את המחיר שהיא גובה
מהצרכנים.
מי
צודק? מה ראוי שייעשה?
עונש לא מידתי
הבנק
האמריקאי ג'יי.פי. מורגן צ'ייס נקנס על
ידי רשויות הפיקוח בארה"ב ובבריטניה במאות מיליוני דולרים. הבנק, שנתפס
בניהול כושל של עסקי ניירות ערך ובלקיחת סיכונים פרועים, ביקש סליחה והתחייב
להתנהג יפה. ובהחלט יש אפשרות שהוא יתנהג יפה כי הקנס ילמד אותו לקח.
ובכל
זאת העונש אינו לעניין.
דעה קדומה עם נזק חינוכי
הסרט "משפטי חיים" (של נורית קידר
וירון שני) מספר על אדם תושב עכו שאביו ערבי מוסלמי (ולכן לפי האיסלאם הוא מוסלמי) ואימו יהודיה (ולפי ההלכה היהודית
הוא יהודי). לימים האב נכלא כמחבל והאם התחרדה. את הילד אחמד (מומי, שלמה) נימר
(פינטו) שלחה האם למוסד שבו סבל מהתנכלויות קשות בשל היותו ערבי. היחידה שביקרה אותו הייתה הסבתא הערבייה שלו.
הנה מתכון ישראלי בדוק לטארארם נפשי/אישי/לאומי/פוליטי.
יש אלוהים
אלוהים
(יהווה, אללה, האבא של ישוע – לכל עדה שם אחר) הוא/היא טיפוס מפוקפק למדי. יש פרקי
זמן ארוכים שבהם הוא/היא ישן ונוחר בקול גדול. כך למשל בימים של מגיפות, מלחמות והניסיונות
שלי לזכות בפיס. בזמנים אחרים הוא עסוק בהעברת סמכויות לשרלטנים (כמרים, אימאמים ורבנים
למשל). ויש תקופות שבהן הוא עושה צחוק
מכלכלנים (שרובם סוג של רבנים). זה מה שאולי קורה בימים אלה סביב עניין המזומנים.
מס עורכי דין
ביוני
אשתקד גילו עובדי בית החולים ביילינסון בפתח תקווה כי החיטוי שנעשה למכשיר
האנדוסקופ (לבדיקות אף, אוזן וגרון) לא חוטא כנדרש. בית החולים חיפש מי נבדק
במכשיר הבעייתי ומצא כ – 150 איש כאשר אחד מהם נשא HIV (איידס).
התרגיל המסריח
ארתור לפר הוא כלכלן אמריקאי שחביב בעיקר על כמה
כלכלנים רפובליקנים ועל "מר כלכלה" במקומותינו – בנימין נתניהו. כשהיה נתניהו
שר אוצר וקיצץ בקיצבאות הביטוח הלאומי, נזקק מי שהוא ראש הממשלה היום לביסוס אידאולוגי/מדעי ונתלה באותו לפר.
סוריה הגדולה
הערה 1: אסד וחבורתו
המשטר הסורי רקוב מיסודו, ולא בגלל הנשק הכימי.
הוא רקוב כמו מקבילו בסעודיה – אויבו הגדול ברגע הזה. לא צריך נשק כימי, ואפילו לא
צריך את הטבח הקונבנציונלי כדי לתמוך בנפילת המשטר הזה. כאשר קמו המשטרים
הנאצריסטים/בעתיסטים הם היו חידוש מרענן
בנוף הפוליטי הערבי. אבל מאז זרמו הרבה מים בנילוס, בפרת ובירדן ומה שנראו כהתחלה
של תקווה הפכו למשטרים מאוסים מכל בחינה שהיא. לבטח מבחינת תושבי המדינות שהמשיכו
לשקוע בבערות, בניוון, בפיגור כלכלי ובמיוחד בפיגור פוליטי.
מרב הטמטום
יש משהו חביב בהתנהלות הזהירה של ראש הממשלה.
אולי זו מורשתו של יצחק שמיר שהביא אותו
לתפקיד ממלכתי. שמיר, כאיש ימין אדוק,
התחייב להגיב במכה קשה על שיגור טילים לישראל מעיראק של סאדם חוסיין. התחייבות שהסתייגות
קלה בצידה: "בצורה ובמועד שנקבע". ואלה לעולם לא נקבעו מחשש האמריקאים
ש"ביקשו ריסון".
נתניהו, כמו שמיר, לא אוהב מהומות. ולכן כאשר
קיבל מהיועץ המשפטי לממשלה מכתב המסתייג מהצעת חוק שנתניהו צידד בה – הוא החליט
שלא להצביע. וכך, אולי ועל פי התקדים העיראקי, העניין ייקבר.
מס הג'וינט
אין אצלנו רגע דל - או סקנדל או פסטיבל כמאמר שירה של נעמי שמר. אחרי
ששכך פסטיבל התקיפה בסוריה, ואחרי שהנמושה אובמה הודיע כי הוא מבקש אישור הקונגרס
לצאת למלחמה, (ישראל, הצדיקה הגדולה, כמובן שלא תתקוף בעצמה את הטובח מדמשק) חשבנו
שיהיה כאן קצת שקט. בכל זאת או-טו-טו ראש השנה היהודי וכולם אמורים להתמקד באוכל
ולא בהבלי פוליטיקה.
ואז מחליט יאיר לפיד להתראיין ובתשובה לשאלה טוען
שמעולם לא עישן ג'וינט עתיר קנאביס. גם לא כשהיה צעיר וחסר בינה – תכונה שהוא
מתעקש להחזיק בה גם בימיו אלה כמיניסטר. אז אמר, אז מה?
