אלוהים
(יהווה, אללה, האבא של ישוע – לכל עדה שם אחר) הוא/היא טיפוס מפוקפק למדי. יש פרקי
זמן ארוכים שבהם הוא/היא ישן ונוחר בקול גדול. כך למשל בימים של מגיפות, מלחמות והניסיונות
שלי לזכות בפיס. בזמנים אחרים הוא עסוק בהעברת סמכויות לשרלטנים (כמרים, אימאמים ורבנים
למשל). ויש תקופות שבהן הוא עושה צחוק
מכלכלנים (שרובם סוג של רבנים). זה מה שאולי קורה בימים אלה סביב עניין המזומנים.
כלכלנים
מאוד מאמינים בתחרות. גם כשברור שהיא איננה ולא תהיה. לפני הרבה שנים הורו חכמינו
לבנקים העריצים, בשם התחרות, למכור "נכסים ריאלים". וכך בנק דיסקונט
מכר את אי.די.בי לרב דנקנר ומצב האומה וקרנות הפנסיה ממש שופר למהדרין. לימים
הנכסים הריאלים קנו את הבנקים וכך אריסון שולטת בבנק הפועלים ובא לציון הגואל
התחרותי.
תאוות
התחרות, שלרוב לא היתה ולא נבראה אלא במוחם הקודח של רבני הכלכלה, הולידה את ההצעה שהבנקים העריצים ימכרו גם את חברות
כרטיסי האשראי. החברות האלה רודפות בצע לא פחות מההורים הבנקאיים שלהן. הן אמורות
לתת אשראי, כמתחייב משמן, וזה מתחרה בהלוואות של בנקים. אז הבה נחייב את הבנקים
למכור את ילדי האשראי שלהם, שכבר בגרו, וכך ניצור תחרות ביניהם. ובא לציון עוד
גואל תחרותי.
מיהו גנב
עד
שמגיע עידן חיסול המזומנים. מן המפורסמות הוא שיש בעולם גנבים. אלה, בגדול,
מתחלקים לשני סוגים: גנבים קטנים (כמו עוסק זעיר) שגונבים מעט יחסית והנקראים
"הון שחור". ויש גנבים גדולים (כמו עוסק מורשה) שגונבים הרבה. הגנבים
הגדולים עושים זאת בעזרת חוקים, חברי
כנסת, עורכי דין ורואי חשבון. הגנבים הקטנים פועלים בעזרת מזומנים. בעיקר כי לא עומדים לרשותם כלי העבודה של הגנבים הגדולים.
מתברר
שממשלת הוד מלכותו הביבי (ויש המכנים אותה ממשלת הוד מלכותה השרה) מתעבת גנבים
קטנים. ובצדק. בהינתן היכולת, כל גנב קטן משתדל להיות גנב גדול. כדי לחסל את הגנבים הקטנים – פיצוציות, נהגי מוניות, ירקנים ועוד שכאלה – יש לחסל את כלי
העבודה שלהם: מזומנים.
ישבו
היועצים והרבנים וחכמי הכלכלה ותהו שמא ראוי לאסור על הפיצוציה לקבל מזומן- רק
כרטיס אשראי דיגיטלי למהדרין. כך, כל
עיסקה תרשם כדת ואם הגנב ירצה להמשיך לגנוב הוא יצטרך להפוך לגנב גדול (עם רואה
חשבון צמוד).
מזומנים נגד מגהצים
כמובן
שהרעיון החביב הזה הביא לצהלה בחברות כרטיסי האשראי. על כל גיהוץ הן גובות עמלה וחצי ואף למעלה מזה. אמנם, ברצינות, יש רק שתיים
כאלה אבל התחרות ביניהן תגבר ותתעצם ובא לציון וגו'.
אלא
שהמזומנים הם התחרות האמיתית לדואופול כרטיסי האשראי. ואם נחסל את המזומנים אז
הדואופול יחנוק אותנו (לרבים נדמה כי השימוש בכרטיס אשראי הוא ללא עלות. זו טעות
נפוצה. אנחנו משלמים על זה באמצעות מחירי המוצרים, שכוללים את עמלות הנשך של
הדואופול). אז מה עושים?
הפתרון
הוא בהלאמה של התשתית המחשבית של חברות כרטיסי האשראי - זו שהיא התשתית המחשבית של הבנקים ושל קופות
הגמל וושל הפנסיה והביטוח. אלא שלא באמת צריך להפקיע משרי אריסון את הצעצוע שלה
הנקרא ישראכרט. אפשר להלאים בצורה מתוחכמת: בסגנון הכחלון.
כחלון נגד ישראכרט
מה
עשה משה כחלון לחברות הטלפוניה? הוא הוריד את התשלום ("דמי קישוריות")
שהן גובות האחת מהשנייה בעת ששיחה רצה ממנוי של פלאפון למנוי של גולן טלקום. והוא
הכריח אותן להעמיד את התשתית שלהן (המקביל למחשבי הבנקים וחברות כרטיסי האשראי)
לשימוש המתחרים.
הרעיון
לבטל השימוש במזומנים הוא אחלה רעיון. אבל
רק בתנאי שהתשתית המחשבית של חברות האשראי תועמד לרשות העסקים והצרכנים ללא תשלום
ובלבד שמדובר בעיסקות לגבייה מידית, ולא עיסקות אשראי. מי שישתמש בכרטיס מגנטי
לגבייה מידית (נוסח רב קו או debit card) לא
יחויב בעמלה.
כמובן
שאז כל הגנבים הקטנים יעברו להשתמש בדולרים. אבל קודם נהרוג טורקי ידוע (השקל
השחור) וננוח, ורק אחר כך נתעורר לעולם הדולר השחור ששהה במקומותינו עד לפני 20
שנה ומאז נעלם.
ובא
לציון...
15.9.2013
