7 בנובמבר 2013

להרוג את הדוור



בימים אלה שוב התעורר הוויכוח על זכותו של אדם לקבוע את מועד מותו – בעקבות הצעת חוק של עופר שלח מ"יש עתיד", שמבקש להתיר לרופאים להמית חולה סופני שמבקש לשים קץ לחייו.  אבל כשמדובר במוסד ציבורי, הסוגיה פשוטה בהרבה. אולי כדאי לשקול להחיל המתת החסד על דואר ישראל.   

פעם היה הדואר יחידה בתוך משרד התקשורת. זה המשרד שכאשר הוקם,  בכלל נקרא על שם הדואר. אלא שחכמים ונבונים הם שליטינו ומבקשים תמיד לשפר ובמיוחד לייעל. ועל כן שלפו את הדואר מהבירוקרטיה הממשלתית המסורבלת והפכו אותו לחברה ממשלתית צעירה, רעננה ויעילה. חשבו חכמינו כי גורל החברה יהיה כאחותה מאותו משרד תקשורת – בזק –  שנחלצה מהסירבול ומהתור לטלפונים והפכה לתאגיד ענק, רווחי וכיום גם מופרט עד העצם.

הדואר והצה"ל

אלא שמחשבות לחוד ומציאות לחוד: חברת דואר ישראל היא עסק כושל שעתידו כלל לא לוט בערפל: הוא בדרך לגסוס ובייסורים.  מכיוון שהדואר הנפיק אגרות חוב, ואלה מוחזקות בידי קרן הפנסיה /קופת גמל/קרן נאמנות/חברת ביטוח שלנו, לגסיסה הזאת יכול להיות מחיר ממשי ביותר, גם אם לא איכפת לנו ממאות העובדים ומהצורך בשירותי משלוח מכתבים וחבילות.

מעניין כי המחשבה על התייעלות כמנוע לשיפור השרות פסחה על ההוצאה הציבורית מספר אחת: הצבא. כ- 50 מיליארד שקל מוציאה הממשלה על העניין הזה לעומת אפס שקלים על הדואר. בשבוע שעבר נתגלה מחסור חמור במזומני הצבא, ואלה מולאו בידי הממשלה בכ – 3 מיליארדים נוספים. תארו לעצמכם שמחר הופכים את הצבא ומשרד הביטחון לתאגיד עיסקי, אפילו למונופול דורסני, ומיד נחסך הסכום הזה מתקציב המדינה. ומי שרוצה שירותי ביטחון יקנה אותם, בדיוק כמו מי שרוצה שירותי דואר וקונה בולים.

אבל זה לא אותו הדבר.

האמנם?

נתחיל עם משרד הפנים כמשל. רובנו נזקקים למשרד הפנים פחות מאשר לדואר. כמעט כל שרות שהמשרד הזה נותן כרוך בתשלום. אז איך זה ששירותי משרד הפנים לא הועברו לחברה ממשלתית – חברת הפנים בע"מ – שתפעל למטרות רווח? איך זה שהממשלה משקיעה מיליארדים במשרד הזה ואף לא אגורה בדואר ישראל?

הרווחיות של בית החולים הדסה

אפשר, באופן הזה לעבור על כל משרד ממשלתי. אבל, הפלא ופלא, זה לא עובד כך. איך קרה שדווקא הדואר נפל לדרישה להציג רווחיות הכלכלית -  עניין שנמנע משירותי הנפקת תעודת זיהוי ושירותי הגנה מפני האויב האיראני הבא לכלותנו?

התשובה פשוטה למדי: לממשלה לא איכפת משירותי איסוף וחלוקה של מכתבים וחבילות. את חוסר האיכפתיות עטפו באידיאולוגיה של תאגיד וזרקו את הדואר לשוק הכלכלי שינסה להתפרנס בכבוד.

הדואר, מתברר, לא מתפרנס בכבוד.  כל כך לא בכבוד עד שהממשלה אפילו לא חולמת להפריט את החברה הזו. אלא שאם היו הופכים את צה"ל לחברה ממשלתית שמוכרת שירותי ביטחון לישראלים, מצב הביטחון היה כמצב הדואר.

הדואר הוא לא כאדם המבקש את מותו. לכן צריך להרוג את העניין הגוסס הזה. ואם כלכלת השוק החופשי והתחרותי תמצא צורך בשירות הזה – מן הסתם יקומו יזמים מופלאים שימלאו את המשימה,  ולא נאלץ לעמוד בתורים מתישים ולסבול משירות גרוע.
ובהזדמנות חגיגית זו ראוי להרוג גם את בתי החולים הדסה בירושלים. גם הם גוססים וגם הם לא יעילים כלכלית  כמו צה"ל ומשרד הפנים.
2.11.2013
(המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות" ביום 5.11.2013)