מה קדם למה? התרנגולת או הביצה?
בעקבות כנס קיסריה (הנקרא עכשיו על שם אלי הורביץ)
האחרון שעסק גם באי שיוויון בחינוך ובבריאות, התחדש הוויכוח האם פערי ההשכלה מקורם
בפערי ההכנסה או אולי ההפך: פערי ההכנסה מקורם בפערי השכלה. ובמקביל, האם פערי
התחלואה והתמותה הם הגורמים לפערי הכנסה או שהעניים חולים יותר. יש לא מעט חוקרים הסבורים
שאי השיוויון בהכנסה הוא האבא של האי שיוויון בכל התחומים האחרים – חינוך ובריאות למשל. ורק אם נטפל באי השיוויון
הכלכלי יש סיכוי לקבל תוצאות חיוביות – צמצום אי השיוויון – בהשכלה ובבריאות.
האם
אפשר לתרום משהו לשאלת הביצה והתרנגולת הזו?
מה קורה כשנותנים יותר לעניים?
בחינוך הוחלט כבר לפני שנים על תיקצוב
דיפרנציאלי. כלומר, יישוב עני יקבל יותר כסף מיישוב עשיר. הדרך לנוסחה היתה קשה.
כמנהג גזעני ישראל היו מי (שמשון שושני המנכ"ל רב השנים) שגרסו כי יש לתת
יותר לא רק לפי הכנסת תושבי היישוב אלא גם לפי ריכוז העולים החדשים שבו. וכך אם יש שני יישובים האחד שבו הרבה עולים
והשני ללא עולים – הראשון קיבל יותר. הגיוני? מאחר וביישובים הכי עניים בארץ, יישובי
הערבים, לא היו עולים כלל, הממשלה דפקה אותם בתיקצוב בהשוואה לישובים יותר מבוססים
כלכלית אך עתירי עולים.
יולי תמיר, שרת חינוך, עשתה סדר. זרקה את מדד
שושני ובנתה מדד רציני למצב העוני. או אז התברר כי אם באים לחלק את הכסף לפי המדד
החדש הרי רעננה לא תקבל אגורה ורהט תקבל מיליונים. תמיר, שהבינה איפה החמאה
האלקטורלית שלה מרוחה, התקפלה. אם מורים טובים נמדדים לפי השכלתם יוצא שדוקטור
לכימיה מקבל משכורת יותר גבוהה מבעל בי.איי. לכימיה. ואם הדוקטורים לכימיה נמצאים
כולם ברעננה, וכל הבי.איי. ברהט – הכסף יזרום לרעננה כי כך קובע הסכם השכר.
על החירבוץ' הזה תוסיפו את הרשויות המקומיות. רהט
שמה גרושים על חינוך. רעננה – עשרות מיליונים. זה בעצם לא משנה איך משרד החינוך
יתקצב, הרשויות העשירות לעולם ישקיעו הרבה יותר. ראו את הסיפור עם גני הילדים בכפר
שמריהו.
ואחרי כל זה תחשבו כמה הורה ממוצע ברעננה משלם
עבור חינוך פרטי (חוגים ועוד) בהשוואה להורה הממוצע בירוחם שלא לדבר על רהט.
כמה עולה אי שוויון בבריאות?
בבריאות המצב יותר "נקי". רוב המימון
למערכת הבריאות מגיע באמצעות קופות החולים. אלה מקבלות כסף לפי מספר המבוטחים. וכך
לקופה אין אינטרס לתת לרעננה יותר רופאים ואספירין מאשר לרהט. ואחרי כל זה, ועל אף
שלפי כל אמות מידה בינלאומיות, לישראל מערכת בריאות מעולה, יש אי שיוויון בולט גם
במצב הבריאות.
אז מה?
המדד הכי מקובל למצב הבריאות הוא תוחלת חיים
בלידה. אם מסתכלים על העולם כולו, ולבטח בהיסטוריה, יש קשר חיובי וחזק מאוד בין
הכנסה לתוחלת חיים. אבל תוחלת החיים בירושלים ובני ברק – שניים מהיישובים הכי
עניים – לא שונה מהותית מזו של חיפה. אם נוציא את שני היישובים האלה ואת בית שמש -
כפי שעשו חוקרי הכנס, עניין תמוה בפני עצמו – גודל ההכנסה כן קובע את טיב הבריאות.
החוקרים יצאו לחשב בכמה.
הם (עמיר שמואלי,
ערן פוליצר, ניר קידר, גור עופר) עשו את התרגיל הבא: לקחו את רמת הבריאות של
המחצית העשירה של הישובים ושאלו מה יקרה אם ניתן למחצית הענייה את אותה רמה.
הממצאים קשים: במונחי ההכנסה הלאומית העלות של אי שיוויון היא בסדר גודל של 7-13%
מההכנסה הלאומית – יותר ממה שאנחנו מוציאים מדי שנה לבריאות.
מה עושים?
מי שחושב שאי השיוויון בהכנסה הוא המנוע יאמר
שהטיפול צריך להיעשות במיסים וקיצבאות. מי שחושב שאין בזה די, נותר עם מהלך גדול הרבה יותר. במקום לחלק את
הכסף יש לחלק את השרות. אם כל אדם ייבדק לסוכרת אחת לשנה הסיכוי לחלות בה ייקטן
בהרבה. ומכיוון שהמחלה נפוצה ככל שההכנסה
נמוכה יותר – אי השיוויון בתחלואה ובתוחלת החיים יקטנו אף הם. אם בחינוך יהיה סל
שיוויוני של 8 שעות שהייה בבית ספר, כולל ארוחות, כולל חוגים, כולל לבוש – השפעת
אי השיוויון בהכנסת ההורים והיישובים תקטן פלאים.
10.11.2013
