מעניין איך העניין עבר יחסית בשקט.
מבחינה מקצועית הוא חשוב פי כמה מהאבחנות המקושקשות של רזי ברקאי שהשווה בין מעריצי אייל גולן למעריצי
עובדיה יוסף. אבל התקשורת הכלכלית התעסקה בקשקוש ושתקה בפרשת המעבדות. מעבדות,
מתברר, הן לא סקסיות כמו נוחי דנקנר והבלי הפירמידות שנרקחות היום בכנסת במסגרת
חוק הריכוזיות.
חברת החדשות של ערוץ 2 שידרה לאחרונה
שורת כתבות שבדקו את תעשיית המזון. ערוץ 2 אינו איזה גוף אזוטרי. לא מסרבים לפניה
של ערוץ 2, סתם כך. והנה, כמה גופים
זעירים שלא תיאמו עמדות אומרים לחיים ריבלין: מצטערים, אבל לא.
כמה כולסטרול יש בעגבנייה?
כל מה שריבלין ביקש היה לרכוש שירותי מעבדה לבדיקת מוצרי מזון שאסף
מיצרנים ומחנויות. הרעיון הוא פשוט: אוספים את המוצרים, של כמה יצרנים ושולחים
אותם לבדיקת תכולת שומן, פחמימות, חומרים משמרים ושאר דברים שאמורים, או לא,
להימצא במזון. המוצרים מסופקים למעבדות ללא זיהוי. המעבדה לא יודעת מי היצרן ועל
אף האנונימיות של המוצרים – המעבדות סרבו.
ולא התביישו אפילו לומר בגלוי את
הסיבה: אנחנו עובדים עם תעשיית המזון ולא רוצים להסתבך איתה. ככה פשוט. כל מעבדה
חוששת שתנובה, שטראוס, אוסם, עלית, טיב טעם ושאר יצרנים הם גנגסטרים. ואם יימצא שבמוצרים
שלהם יש חומר אסור או בכמות שאינה תואמת את התקנות, יתנקם היצרן במעבדה, וינתק את קשרי העבודה איתה.
כלל לא משנה אם היצרנים הם באמת כאלה. אבל הפחד....
הפחד מהיצרנים גדול מהפחד מערוץ 2.
לכאורה ערוץ 2 מפחיד הרבה יותר. הוא הגוף החזק ביותר בשוק הטלוויזיה וזוכה לאחוזי צפייה גבוהים בהרבה
ממתחריו. מעבדה שאת שמה יפרסם הערוץ, תזכה לפרסומת חינם בשווי אלפים רבים של
שקלים, ואם מאוד מפחדים מהיצרנים, אפשר
לבקש מהערוץ להימנע מלפרסם שם המעבדה. אלא שכל זה לא עבד על המעבדות: הן סרבו
לעבוד עם הערוץ.
לכאורה זה לא נורא. אם באמת העניין
היה חשוב, יכלו חדשות ערוץ 2 לשלוח את המוצרים למעבדה בחו"ל. כך נהג ערוץ 10 בשעתו בתחקיר כלבוטק על שמן
הזית. אלא שהעניין אינו היכולת למצוא מעבדה בחו"ל שתבצע את המשימה. העניין
הוא הסירוב של גופים ישראליים, שלכאורה מתחרים זה בזה, לקבל עבודה מערוץ 2 מחשש
לתגובת היצרנים.
במקרה הזה יש חלופה בחו"ל. ומה כאשר
אין?
"מדע" הכלכלה
העניין מלמד, יותר מכל, על פטפטת התחרות
הכלכלית שמשמיעים כל חובבי הכלכלה החופשית. הם מבלבלים, אולי אפילו בכוונה, בין
חופש כלכלי לבין תחרות. חופש כלכלי הוא אולי תנאי הכרחי לתחרות אבל בהחלט אינו
תנאי מספיק. להפך: בהרבה מקרים החופש מגביל את התחרות. החופש מאפשר ל"שופרסל
שלי" לא להתחרות ב"שופרסל דיל". החופש מאפשר למי שמחזיק במותג
"קפה לנדוור" למנוע מזכיין לרכוש קפה זהה במחיר זול יותר מספק אחר. או
להכניס סוג חדש של עוגה. הכל בשם החופש....
בטרם נחקק החוק המטיל חובה על גופים
מוסדיים (קופות גמל, קרנות נאמנות ועוד) להצביע באסיפות כלליות של עסקים שהם
מחזיקים במניותיהם, נהגו רוב הגופים להיעדר מהצבעה כאשר על סדר היום עמד מינוי
מנהלים ושכרם. למה להם להסתכסך עם בעלי השליטה? החופש איפשר להם להימנע מההסתבכות
הזו. עד שבא המחוקק, צמצם את החופש והכריח אותם להצביע ולנקוט עמדה. וכך, מדי פעם, אך לא לעיתים קרובות מספיק, שומעים על
גוף מוסדי שלא מוכן להצביע בעד שכרו המנופח של פלוני או אלמוני חביבו של בעל שליטה
בתאגיד.
אבל חברי הכנסת שלנו מתעסקים
בפירמידות ובמספר הקומות שייבנו בהן. זה
התחליף שלהם ושל הממשלה לוודא שהתחרות אכן תתקיים.
והתקשורת? מתברברת סביב אותן פירמידות וקשקושים
אחרים.
5.12.2013
