31 בדצמבר 2013

השמרנות מנצחת


מה יש בה, בשנה קלנדרית, שאנו נדרשים לסכם אותה? פרט לנוחות חברתית – ואולי איזה צורך אובססיבי לספור – אין בשנה דבר ראוי לציון. בין היום למחר יש לילה שאינו שונה מקודמו פרט לכך שהוא בא אחריו בזמן. ואם מיעוט הפיסיקאים הטוען שאפשר לחשוב על זמן הנע לאחור גם צודק, אז אולי נוכל לחזור ללילה של אתמול, אבל לא בטוח שנישאר בחיים.
הפלסף הקטן הזה בא להצדיק את המאמר שלא יסכם את 2013 אבל ינצל את ההזדמנות הקלנדרית לסכם תופעה שלטעמי עוזרת להבין מדוע ישראל היא מדינה תקועה. למה, עם או בלי פרטנר, לא יזוז כאן דבר. ישראל, זו התזה, נשלטת על ידי הקואליציה השמרנית שמנוהלת בידי קבוצה של גברים רפובליקאים, אשכנזים מאוד, אמידים מאוד ולגמרי שמרנים. כך ביבי, כך ליברמן, כך לפיד ובנט ואפילו בוז'י הרצוג.

המחאה שלא היתה

האירוע שרבים מעמידים בסתירה לתזה על השמרנות הוא "המחאה". אי שם בקיץ 2011 נוצרה בישראל תופעה. היו שכינו אותה "האביב הישראלי" בהשוואה עם "האביב הערבי" שלכאורה פרץ כמה חודשים קודם לכן. וההשוואה, גם באמצעות המילה 'לכאורה', הולמת.  פרט לכך שעל פי לוח השנה, אכן היה אביב והיו הפגנות, והתחלפו ממשלות, האביב הערבי הניב גורנישט של ממש.  במקום הדיקטטורה של הצבא המצרי בראשות מובראק קיבלנו דיקטטורה של הצבא המצרי בראשות א-סיסי. במקום הדיקטטורה של קדאפי בלוב קיבלנו אנרכיה. בתוניסיה היה נדמה ש...ועכשיו יש רק בכי ש.... לבנון היא אותה לבנון, סוריה נראית כמו לוב, עירק היא לובית מהיום שג'ורג' בוש שחרר אותה מכבלי הדיקטטור חוסיין. והדבר הכי מעניין מתרחש במדינה לא ערבית – באיראן. אבל בישראל האיראנים נספרים רק בתור שונאי ישראל, מגורענים עד היסוד, טרוריסטים וכל מיני הבלים המקובלים על כל המערכת הפוליטית הישראלית, בוודאי היהודית.

אבל בקיץ 2011, ישראל היהודית היתה בהחלט ערבית. כמה עשרות ואולי מאות אלפים טיילו בקיץ 2011 ברחוב איבן גבירול בתל אביב וצעקו "צדק חברתי". אפילו שרו עם שלמה ארצי. אבל מה יש לדבר, הם הצליחו להפחיד את ביבי נתניהו שהקים ועדה (טרכטנברג למי ששכח) שבזכותה כמעט ויש גן ילדים במימון ממשלתי מגיל 3. ביבי סידר בייביסיטר מסובסד (ביביסיטר הוא השם הראוי) ואז הגיע ראש השנה וכל הצדק החברתי התפוגג לגפילטע פיש ומפרום, ובעיקר לשניצל עוף וחציל הקלוי (שמתם לב שהחציל הזה הפך למאכל הלאומי. החומוס הודח למקום השני).

והמחאה? היא היתה בילוי קיץ חביב אז, ואלה שישנו באוהלים ברוטשילד יוכלו לספר סיפורים לילדים. אבל על אמת? אפילו לא החלפנו את מובראק בא-סיסי. ביבי ושרה איתנו לנצח.

סדר היום הפוליטי 2013

רק הקומבינה הפוליטית השתנתה. העשרים ומשהו מושבים בפרלמנט שהיו רשומים על שם קדימה – מפלגה שהקים אריאל שרון כשנמאס לו מהליכוד – התפצלו בין לפיד, לבני ומופז. נפתלי בנט הצליח לדפוק את נתניהו וחבריו לליכוד ולקח להם 8 מושבים. בעזרת לפיד הוא הצליח לקמבן את נתניהו וכך קיבלנו את  הממשלה הנוכחית.

על פניו, יש בממשלה הנוכחית משהו מעניין. אין בה מפלגות חרדיות. בדיוק, אבל בדיוק כמו זו של אריאל שרון כמה שנים קודם לכן. אז מה? אז כלום. הדבר היחיד שמשתנה כשהמפלגות החרדיות בממשלה הוא גובה קיצבת ילדים. כל דבר רציני אחר, ובטח שלא תקציבים לחרדים ולדתיים, לא משתנה. ועל נישואין וגירושין אזרחיים אין בכלל על מה לדבר. יאיר לפיד, שרלטן מהמעלה הראשונה, עשה סצינה סביב הסוגיה של  מספר השרים בממשלה. נישואין אזרחיים? אפילו לא רסיס בתחת שלו. ולא פלא שכאשר אביגדור ליברמן השתחרר מאימת ההליך המשפטי מספר השרים התגמש.

זה הסיפור של השמרנות הישראלית. כמו שה"מחאה" לא היתה מחאה כך המרכז הפוליטי אינו "מרכז". מהרגע הראשון שהמרכז הפוליטי קפץ עלינו עם מפלגת ד"ש ב – 1977, המפלגות של הצנטרום של הפיילה שומרות על שלטון הימין ואינן מייצרות כל סדר יום של ממש. המרכז בעד "שתי מדינות"? ומה ביבי? ובמה שתי המדינות של לפיד שונות מאלו של ביבי? ובמה הן שונות מאלה של יגאל ידין, טומי לפיד ובוז'י הרצוג? ואם תסתכלו טוב, טוב תמצאו שמאיר עמית – שר תחבורה אגדי מטעם ד"ש – נמצא עדיין בממשלה. רק שמו השתנה וכעת קוראים לו יעקב פרי. אבל מה ההבדל?

כאשר מרגרט ת'אצ'ר הנהיגה את אנגליה בשנות ה – 70' של המאה הקודמת האבטלה הגיעה לשיעור של 15%. השמאל כבר פינטז על מהפכה בדרך. ת'אצ'ר, מנהיגת ימין אמיתית ולא סמרטוט שמרני כמקובל אצלנו, לא התרגשה. 85% עובדים ורובם הצביעו עבורה. בישראל מיליון וחצי ילדים עניים? אי שיוויון מגעיל בהתחלקות ההכנסה? עויינות של כל העולם? חרם? פיצוצים? את 85% ממצביעי ישראל שבוחרים בטראש בין בנט-ביבי-לפיד-לבני-בוז'י זה לא מעניין. הם, לפעמים, מתנסחים אחרת. אבל במהות השמרנות חוגגת.

נתניהו מתנסח בלפידית

בעניין ההתנסחות ראוי להוריד את הכובע בפני נתניהו. ערב הבחירות הראשונות שבהן התמודד על ראשות הממשלה הוא הודיע שהוא מקבל את הסכמי אוסלו שקודם לכן ביזה ותקף (בצדק, אבל מנימוקים גרועים). לימים הרחיב את הניסוח והודיע שהוא בכלל בעד "שתי מדינות". בכך סתם את הפה לכל המתקרא מרכז-שמאל. היום כולנו בעד "שתי מדינות". לפחות בניסוח. בחיים הממשיים אנחנו בעד מו"מ בתנאי שלא יוביל לשום מקום, בעד מדינה יהודית שאין בה נישואין אזרחיים אבל יש בה רבנות חזקה ומשגשגת. ואנחנו בעד "חלוקת הנטל" - גיוס חובה רק של מי שהוא כמונו, ואפשר צבא בלי חרדים כי הם פטורים מחובות בכלל גם כאשר הם לא בקואליציה הממשלתית.

כי מה שמנצח כאן, נכון לסוף 2013, הוא הקואליציה הלא פורמלית: של השמרנים שנוח להם הסטטוס קוו ושמקסימום יצעדו בתל אביב (רק בקיץ) וישירו פויה. אבל אפילו לא ימקדו את הפויה בממשלה.
30.12.2013