6 במאי 2014

דוד, הלא נחלאווי


 תקציר הפרק הקודם: דוד, חייל נח"ל, היה במשימת ביטחון חשובה בעת שפלסטיני התקרב אליו, או אולי להפך, והחל לקנטר אותו. או אולי להפך. האווירה התחממה והיו שם עוד פלסטינים בסביבה כי האירוע כולו התנהל בשטחי פלסטין. דוד שחש מאויים, ואולי אף בצדק ובוודאי מפחד, דרך את נשקו – מהלך שהביא לסיום התקרית.


התקרית כולה  צולמה בידי זדים – פלסטינים מצויידים במצלמות שכנראה סופקו להם בידי אירופאים שונאי ישראל ומיד החל צונאמי של תגובות. רבבות ישראלים פטריוטים למהדרין עשו "לייק" בדף פייסבוק שנפתח.  שר היהודים, נפתלי בנט, הצדיע לחייל. אפילו חלקים ב"שמאל" חשבו שתגובתו סבירה. ורק הטמבל שאל מה בכלל עושה דוד הנחלאווי במקום ההוא. יעני, הלאה הכיבוש.

ועכשיו לחדשות החמות.

התחתונים של דוד

דוד, יצא במקרה, הוא לא סתם שם. אמנם היה (לא בטוח ויש ויכוח) מלך כזה אבל האיש ההוא זכור בזכות קרב מול גוליית האימתני. וכך גם דוד הנחלאווי (כמה יפה הוואריאציה הערבית של השם העברי) מול הפלסטיני הקם עלינו לכלותנו.  

ישראל היהודית החוגגת 66 לקיומה כבר הפסיקה לעשות את חשבון עצמאותה הכלכלית. עד לפני 15 שנה היו רבים במקומותינו שקוננו על  תלותנו בכספי הפיצויים ובכספי הסיוע הכלכלי האמריקאי. על היבוא שגדול מהיצוא ועל גירעונות עתק הן בשקלים והן במט"חים. כל אלה נעלמו מהשיח הציבורי. ככל שלמושג "עצמאות כלכלית" יש פשר, ישראל עומדת בקריטריונים טוב יותר ממדינות אחרות. וכל זאת על אף שבהשוואה לאותן מדינות ישראל מוציאה – מנהיגנו טוענים כי היא נאלצת – עשרות מונים יותר על "ביטחון". אין פלא, על כן, שהפלא הוא חריג ביופיו: גם יש לנו יותר ביטחון, לפחות במובן התקציבי, וגם הכלכלה מתפקדת. יש על מה להתגאות.

לא בדקתי איזה רובה דרך דוד הנחלאווי כנגד הפלסטיני שהעז לעצבן אותו.  אבל גם אם הרובה הזה הוא מתוצרת ישראל,  כאן פחות או יותר נגמר הייצור הישראלי. ספק אם מדיו של דוד נוצרו כאן. אבל אם היה קורה משהו קצת יותר רציני, המסוק שהיה מוזעק היה לבטח made in the USA.

החרב של דוד

באופן אבסורדי ישראל עדיין מתעקשת לייצר נשק שברור שאין לו שימוש: הטנק. כבר במלחמת 1973 התחילו להבין, אלה שרצו להבין, שטנק הוא כבר ממש לא.  לכל היותר יש לו תפקיד אם מתעקשים לכבוש את דמשק. אבל אפילו בנט לא מפנטז על זה. אנחנו מחזיקים כמה דיביזיות מהשטות הקולוסאלית הזו, מפארים מפקדי גיס, אוגדות ושאר ענייני טנקאות. בשביל כלום.

אפילו את מלחמת הקודש שאנחנו מנהלים נגד פלסטין המאיימת עושים אצלנו באמצעות חיל אוויר שלמעט מטוסים זעירים כולו מיובא. ואם נבדוק טוב בתוך המטוס הזעיר נמצא כי גם המנוע שלו לא ממש יהודי. ואם האיראנים, טפו, טפו, יעשו את מה שנתניהו מאיים שיעשו, מה יעזור לנו הטנק היהודי?

לעובדה שדווקא הצבא שלנו כל כך נטול עצמאות ייצורית יש היסטוריה. בסוף שנות ה – 80' הכריעה הממשלה נגד ייצור מטוס קרב – לביא שמו. בהצבעה בממשלה התחלקו הקולות בין הימין והלכאורה שמאל. הימין היה בעד הלביא. והנה הימין כבר שולט כאן עשרות שנים וכמו שקיבל את עמדת העבודה בעניין שתי מדינות (כלומר לברבר את המנטרה הזו לצורך הבירבור) כך קיבל את עמדת העבודה בעניין ייצור נשק. עוד ועוד צעצועי לחימה מיובאים.

ככל שהברברת הביטחונית עולה, ככל שראש ממשלתנו מתקשקש כנגד איומים ממשיים או דמיוניים מצד אויבנו, כך ישראל מתנזרת מייצור נשק.

וכיתתו חרבותיהם לאתים, חלם הנביא ישעיהו. כמה נחמד שנתניהו הוא שמגשים לפחות חלק מהחלום. רק נקווה שיהיה מי שימכור לנו חרבות אם באמת הגויים יתנהגו אלינו באמת כמו שביבי מלהג.
6.5.2014