הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה היה בשנות
ה – 70' של המאה הקודמת. מרגרט ת'אצ'ר היתה אז ראשת ממשלת בריטניה, והיא האמינה
במה שנקרא באותם ימים תורת ה"מוניטריסטים". היום קוראים להם "ניאו-ליברלים".
הממשלה הבריטית הגיעה למסקנה שהאינפלציה (תופעה שכיחה בימים הרחוקים ההם) היתה
גבוהה מדי. ואלוהי המוניטריסטים פסקו כי הדרך לריסונה היא שליטה בכמות הכסף. כי מה
זו אינפלציה אם לא יותר מדי כסף שרץ אחרי כמות נתונה של סחורות ושירותים?
באותם ימים הבנק המרכזי הבריטי היה כפוף
לממשלה ולפיכך הורתה הממשלה לבנק להפסיק להדפיס כסף. ת'אצ'ר קיבלה נתונים יומיים
על כמות הכסף וידעה היטב לשלוט בבנק המרכזי אם היה סוטה בכמה ליש"ט מהיעד
שהוצב.
כמה מצער לומר, אז והיום, שהשיטה לא
עבדה. הבנקים שנאלצו לפעול בסד הכסף שהוצב להם, החלו להעביר ביניהם IOU, מעין צ'קים בנקאיים דחויים שהפכו בן לילה
לתחליף מלא לכסף המזומן שהבנק המרכזי לא הדפיס. ללמדנו כי כאשר הממשלה מציבה יעד
כמותי מטופש, יימצא מי שיגלה דרך עוקפת.
הפעם השנייה היתה כאשר קראתי כי בניו
יורק, ולמען שרות לאזרח, הוחלט לחייב את בתי החולים לדווח על מספר ושיעור המתים.
הרעיון היה שאם הציבור ידע כי בבית חולים פלוני מתים יותר מאשר בבית חולים אלמוני –
הנזקקים לטיפול יבחרו בשני כאשר יזדקקו לטיפול. כי מי ירצה להיכנס לבית החולים שבו
שיעור תמותה גבוהה?
מה קרה בפועל? כל בתי החולים דיווחו על
ירידה בשיעורי התמותה. יפה, לא? אבל שיעור התמותה הכולל לא ירד. כי בתי החולים
הסיטו את החולים הסופניים למוסדות אחרים, הוספיסים, שבהם הם מתו. אבל בסטטיסטיקה של
בתי החולים הכל יצא בסדר. וכך למדנו שוב שכאשר הממשל קובע יעדים מטופשים יהיה מי שיתמרן
את הנתונים כנדרש, בלי לשנות דבר לטובה במציאות.
מיצ"ב רעוע
בפעם השלישית זה קרה ב – 2005, עת קראתי
את "freakonomics" –
ספרם של סטיבן לוויט וסטיבן דובנר ובעקבותיו את סופרפריקונומיקס – ספר ההמשך.
הספרים חשפו את מה שחכמי ראמ"ה גילו בישראל ב – 2018. מה שמלמד שאנחנו, כלומר
חכמי ראמ"ה, די מפגרים.
מה זה ראמ"ה? זו הרשות הארצית
למדידה והערכה בחינוך – גוף השייך למשרד החינוך. הגוף הזה עוסק במדידת למי יש גדול
יותר. האם לישראלים יש גדול יותר מאשר לסינגפורים? האם לילדים בתיכון עירוני ג' יש
גדול יותר מאשר לילדים בבית הספר לאומנויות? מהו הגדול שאותו מודדים? ציונים
במבחנים.
לא מכבר הודיעה ראמ"ה כי לא תפרסם
ולא תחשב למי גדול יותר במבחני המיצ"ב שנערכו לאחרונה. הסיבה? בדיוק מה
שלוויט ודובנר כתבו בספריהם: המורים והמנהלים עשו שורה של תרגילים כדי להעלות את
הציון הממוצע של הנבחנים. אמרו לתלמידים חלשים לא להגיע למבחן, העבירו תלמידים
מקטגוריה אחת לשנייה. ועוד כהנה וכהנה תרגילים שכל עניינם אינו שיפור החינוך אלא
שיפור הציון למען יראה שר החינוך עד כמה הם, המנהלים והמורים, מוצלחים.
כבר הרבה שנים שהעולם המחקרי מוצא בכל
פינה חינוכית את אותו ממצא: כאשר אתה מציב למורים יעד של הצלחה במבחנים – שכלל
אינו זהה ליעד של הצלחה בחינוך – הם עושים תרגילים. רק מה? במשרד החינוך או
שהעדיפו לא לקרוא או שהעדיפו להתעלם עד שהעניין התפוצץ בפרצופם עתה.
כסף כסייען ציון
אבל רגע? בלי מבחנים איך נדע אם המורים
עושים עבודתם כראוי? התשובה אינה פשוטה. אבל ברור למי שלא קובר ראשו באדמה שציוני
מבחנים היא שיטה קלוקלת.
מכיוון שברור שימשיכו עם השיטה הגרועה
הזו הנה שתי הצעות לשיפור הציון: בראשונה, תלמידים שגובהם פחות מהחציון יקבלו
תוספת 10 נקודות, to smaller the hashpala, כמאמרה האלמותי של החמישייה הקאמרית. זה גם יעודד תלמידים לאכול
פחות המבורגרים שמסייעים הן לגובה והן לסוכרת.
בשנייה, שישלמו לתלמידים כסף על הצלחה
במבחנים. פרופ' אורי גניזי הראה במחקריו האחרונים שחוץ מאשר אצל תלמידים בשנחאי,
סין – השיטה עובדת נהדר. וכסף, כבר למדנו, הבנקים יודעים להנפיק.
נ.ב. לקוראים שעניינם חינוך: כרגיל
משתמשים בציון הממוצע כדי לדעת טיבו של בית ספר. מחקר אמריקאי שהתפרסם בשבוע שעבר
בדק מה קורה לתלמידים שנכשלים בבחינת מעבר מכיתה ח' לכיתה ט' ולפיכך "נשארים
כיתה". מתברר כי הסיכוי שלהם להיות מורשעים בעבירה פלילית עד גיל 25 גבוה ב –
10% מהממוצע של התלמידים כאשר כל התוספת מקורה בעבירות של אלימות. הנה לנו עוד
"תועלת" שמקורה בציונים.
