מה לעשות עם הסגירה האפשרית של ערוץ 10 ומעריב. ואיך כל זה קשור
לשלדון אדלסון
עתה משהושג פסק זמן, יש לתת
את הדעת לשאלה האם ראוי לתת סיוע ציבורי ל"ערוץ 10" הטלוויזיוני ואולי
גם לעיתון "מעריב". פסק הזמן נוצר בשל שתי החלטות: האחת, החלטת הרשות
השניה לרדיו וטלוויזיה לא לעקל את כספי "ערוץ10 " – החייב עשרות מיליונים לממשלה. ועדה ממשלתית, בהרכב מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הממונה על התקציבים והחשבת
הכללית במשרד האוצר אמורה להמליץ על גורל הערוץ בתוך חודש וחצי. במקביל נתקבלה גם
החלטה בתאגיד של נוחי דנקנר – בעל השליטה ב"מעריב" - להעביר כמה מיליונים כדי להמשיך ולהפעיל את
העיתון לפחות לפי שעה.
מה ראוי שיהיה?
לשיטת האידיאולוגיה השלטת – המשותפת לליכוד, קדימה, ישראל ביתנו, לפיד
והחרדים – מן הראוי לא לעשות דבר. אלוהים נתן, אלוהים לקח. זו דרכו של הקפיטליזם התחרותי.
ובהעדר מונופול גם אם השניים יתמוטטו – אין מה להתערב.
אלא שהפינה הזו מבקשת להתבונן על העניינים מזווית מעט שונה. מיעוט
שחקנים בתקשורת – תוצאה ודאית של חיסול שני ערוצי התקשורת האלה – תגרום להעצמה
מופרזת של כלי התקשורת הנותרים מול הציבור מצד אחד, ומצד שני, תחליש אותם מאוד מול השלטון שיוכל להתעלל בהם. כפי שיש הצדקה להתערב בהחלטה האם מפעל פרי
הגליל בחצור ייסגר או לא (הוא המעסיק הגדול בעיירה) יש הצדקה למעורבות כאשר ענף
התקשורת נמצא בסכנה לצמצום שחקניו ברבע או בשליש.
השאלה היא איך עושים את זה.
ראשית, כדאי להבהיר כי הן "ערוץ 10" והן "מעריב" לא
ראויים לסיוע ציבורי במתכונתם הנוכחית. מאז ש"מעריב" עבר לבעלותו של
רובט מקסוול (1988) הפך העיתון לחיקוי לא ממש מוצלח של המתחרה שלו "ידיעות
אחרונות". מאז רכש אותו נוחי דנקנר (2011, באמצעות "דיסקונט השקעות")
הפך מוספו הכלכלי של העיתון לשופר בעל הבית. מוצר כזה לא ראוי לשימור.
נתן זהבי, עיתונאי תל אביבי ושדר בתחנת הרדיו 103FM , נשאל לא מכבר מדוע אינו
מצטרף למאבק להצלת “ערוץ 10”. זהבי השיב כי יש בערוץ הזה יותר מדי זבל. והוא צודק. למעט מחלקת
החדשות, רוב השאר הוא מזבלה טלוויזיונית שיש לה אולי זכות קיום, אבל בוודאי שאין
לה זכות לסיוע ציבורי. בשביל לייצר זבל לא צריך ממשלה. הקפיטליזם עושה את זה
מצויין בכוחות עצמו.
מכאן המסקנה: את בעלי "ערוץ 10" ו"מעריב" צריך
לסלק. עד כאן מההיבט תקינות המוצר.
שנית, להיבט הכלכלי. כלל יסוד בקפיטליזם שאינו חזירי הוא שמי שכשל הולך
הביתה. זה כלל מצויין גם במשטר שאינו קפיטליסטי. מי שהוא לא יוצלח בניהול ובהפקת
כלי תקשורת שיימצא לעצמו תעסוקה חשובה אחרת. ובמיוחד אמורים הדברים כלפי מי שנזקק
לסיוע ציבורי.
שלישית, כל מי שנתן יד לכישלון צריך לשאת בנטל. בלשון משפטית מה שנדרש הוא
פשיטת רגל כאשר כל הנושים לא רואים גרוש מכספם. הממשלה לא צריכה להזרים כסף ל"מעריב"
אם התמורה, או מקצתה, תועבר ל"דיסקונט השקעות" כהחזר חוב. דנקנר כשל – שיאכל
את תוצאות מעשיו בעצמו. הממשלה לא צריכה לוותר ל”ערוץ 10 “ על אגורה
כל עוד הבעלים (לאודר, מימן ואחרים) לא מוותרים על חוב.
רביעית, העובדים משודרגים בשכרם. כולם יעבדו בשכר שינוע בין שכר מינימום לשכר
הממוצע במדינה. זה יתפוס הן לגבי העובדים המועסקים במישרין על ידי כלי התקשורת
שמקבל סיוע והן לגבי הגופים שמספקים שירותים קבועים לערוצים האלה. עם זאת העובדים
יקבלו כל שנה חצי מהעודפים (רווחים) שיהיו לכלי התקשורת.
חמישית, ההנהלה של כלי התקשורת שיקבלו סיוע תמונה בשיטה שבה מונו
הדירקטוריונים של הבנקים שהולאמו ב – 1983. זה אומר שלא הממשלה תמנה את מי שינהלו
את כלי התקשורת אלא גופים ציבוריים אחרים. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה עוד כלי
תקשורת מסוג "קול ישראל " וערוץ1בטלוויזיה – כלומר את המזבלה הממשלתית
המתקראת רשות השידור לנתניהו. השיטה הזו ראוי שתיושם לכלל המינויים במגזר הציבורי.
ושישית, בתנאים האלה הממשלה תעמיד לכל כלי תקשורת 100 מיליון שקל כהלוואה.
כספי ההלוואה יוחזרו לממשלה מעודפים (רווחים) שיווצרו. כל שנה מחצית הרווחים
יועמדו להחזר החוב והמחצית השנייה כבונוסים לעובדים – שני הגורמים ששמים כסף אמיתי
בהחייאת כלי התקשורת.
והערה לסיום: אחד האיומים הגדולים על התקשורת הכתובה והמשודרת כאחד היא משלדון
אדלסון ודומיו טייקונים הבונים כלי תקשורת
מנימוקים אידיאולוגיים ומוכנים לחלק את המוצר שלהם בחינם או בכמעט חינם. הפינה הזו לא אוהבת להתערב במחירי מוצרים. אבל
יש לקבוע כלל ולפיו כל עיתון שנמכר ללא תשלום זוקפים להכנסת התאגיד המוכר הכנסה כמחיר
עיתון מתחרה. אם "ישראל היום" מפיץ 200,000 עיתונים מדי יום, ומחיר
עיתון מתחרה הוא 5 שקלים – רושמים לעיתון הזה הכנסה חייבת במס של מיליון שקל ליום.
4.9.2012
