"מיכאלה ניסתה ביום חורפי אחד לקחת אותי ואת ליה למכולת
לבושות בטרנינג. על חששותי שמא מישהי מבית הספר תראה אותי על מכנסיים, השיבה שיבואו בטענות אליה אם הם רוצים ושלא
יבלבלו את המוח. בסופו של דבר שפכתי על עצמי שוקו, ורגע לפני היציאה נשלחתי להחליף
בגדים. לבשתי חצאית וחולצת טריקו וסווטשירט, ויצאתי מהבית רגועה".
הקטע הזה לקוח מ"גחליליות", ספר שכתבה גילית חומסקי. הוא מתאר
בפשטות, במין מובן-מאליו שכזה את עוללות הדת מנקודת מבטה של ילדה בכיתה א' בבית
ספר של רשת בית יעקב החרדית. מול מיכאלה הלא-כבולה ניצב הסדר שהדת מעניקה למשרתיה.
ביום הכיפורים הזה כשאנחנו מסתכלים סביבנו ומנסים להבין איך נפלנו לבור – סדר היא
מילת המפתח.
מותר הפאגן על המונותאיסט
אנחנו זה לא רק היהודים. אין כמעט הבדל בין הדת של היהודים, לבין הדתות
המונותאיסטיות האחרות. הדת, אצל כל בני האדם, היא עוגן של סדר מול עולם כיאוטי.
בטלוויזיה יש אפשרות לבחור בין "הוט" ו"יס". אבל כשמדובר
באלוהים - יש רק אחד. בשוק החברתי, הכלכלי
והפוליטי יש לנו בחירה - לרוב
די כוזבת. בדת יש מוצקות וסדר שאין באף תחום אחר.
לכן, אגב, יש בפינה הזו של הכתיבה, העדפה ברורה – אם נגזר לבחור בין
הדתות – לפאגניות על פני המונותאיזם לסוגיו. בפאגניות לא רק שהאדם בוחר את האלוהים
התורן שלו – יש אלוהים לגשם, לאהבה ולהרביץ לשכן – אלא ברור וידוע ומובן שהאדם הוא
שיוצר את האלוהים. האדם יצר גם את אלוהי המונותאיזם אבל זה ממש לא מובן לרוב האנשים.
אחת ההצלחות הגדולות של המונותאיזם היא השרשת הדעה, שלכאורה אינה קשורה לדת אלא
לחיים הממשיים, שאלוהים הוא שיצר את האדם. האמונה הזאת קיימת אמנם גם אצל פאגנים מסויימים אבל אצלם, לצידו של האל יוצר
האדם יש אלוהים שמגדל אותו, ואלוהים שמאשיר אותו, ומעשיר אותו וכך הלאה. ריבוי
האלוהים – האלילות – היא דת חופשית יחסית ולכן כוחה קטן יחסית. הסדר והחד מימדיות
הם המעניקים לדת את עצמתה.
יש אלוהים?
בכל זה אין, כמובן, כל חידוש. מרקסיסטים דיברו על "אופיום
להמונים". מספרים שאפילו מדען רציונליסט כמו אנריקו פרמי משנשאל מדוע תלה
פרסת סוס על דלת משרדו, השיב כי שמע שהפרסה
עוזרת גם למי שאינו מאמין בסגולותיה. החילוני הישראלי המצוי שיושב ספון בביתו ביום
כיפור, שהולך לרבנות להינשא ומשלים עם כך שבכל משרד ממשלתי יש מזוזה עושה כן
מנימוק פרמי שכזה: אולי זה לא מועיל, אבל בטח שלא מזיק. מה שכלל אינו נכון.
ריצ'ארד דוקינס, מחבר הספר "The God
Delusion" נשאל, בעת ויכוח פומבי עם הארכיבישוף של
קנטרברי, האם הוא בטוח ב – 100% שאין אלוהים. כלומר, אלוהים מהסוג שברא את העולם,
בניגוד לאלוהים שנוצר בידי האדם – שעל קיומו אין כל ספק. דוקינס, אולי עם מעט
הומור, השיב כי הוא בטוח ב-99% כדי להמחיש, כנראה, כי כל חילוני הגון הוא ספקן
בהכרח. ובוודאי ספקן לגבי השאלה הפיסיקלית איך נוצר היקום. ספקנות, וגם בכך אין כל
חידוש, היא האנטי של הסדר הדתי.
הטייקון והכומר
דת לא היתה ואינה עניין פרטי. היא תוצר של "מעמד" שליט.
הרבנים, הכמרים, האייתולות – כל כהני כל הדתות – משתמשים בדת להעצים את עצמם ואת
כוחם. וכמעט תמיד זה נעשה בעצה אחת עם הטייקונים של אותו הזמן. פה ושם היה טייקון
שניסה לערער על הסדר. אבל, בגדול ובפרספקטיבה של זמן, הדת לא מערערת על מעמד הטייקון יהיה זה המלך,
הלורד, בעל הלטיפונדיה. בישראל של המאה הזו נכרת ההסכם שבין נוחי דנקנר, טייקון
מקומי, לאדוארדו אלשטיין, טייקון יהודי מארגנטינה, בנוכחות רב. אף רב לא היה עם
עובדי "מעריב" שהפגינו על גזילת הפנסיה שלהם בידי אותו הדנקנר ביחד עם
עופר נמרודי – הבעלים הקודם של העיתון הגוסס.
ברית מילה לבורקה
לכן חייבים להתמודד ברצינות עם מארין לה פן שקראה לאחרונה לאסור ללבוש
בורקה ולחבוש כיפה בזירה הציבורית. נכון שהפוליטיקאית הפאשיסטית מצרפת
"שכחה" לכלול את לבוש הכמרים והנזירות כסממן דתי שיש לעקור מהמרחב
הציבורי. אבל עדיין נותרה השאלה הפוליטית מה זכות הדת בזירה הציבורית? ואיך
ראוי לשפוט הן את לה פן והן את השופט הגרמני שמצא פסול בברית מילה? ובמה שני אלה
שונים מאלי ישי, זבולון אורלב, דוד בן גוריון ובנימין נתניהו שהפכו את יום כיפור
לגועל נפש קולקטיבי שכזה.
ושלא יהיו אי הבנות: הדבר היחיד שיפה ביום הכיפורים, הוא העדר
התחבורה. ומפלגה חילונית ראוייה הייתה יוזמת חוק שיהיו ארבעה ימים כאלה בשנה –
ימי העברת השלטון על הכבישים לידי הילדים.
חג כיפור שמח ליהודים.
26.9.2012
