לפני שנים פגשתי במי שכיהן אז כסגן ראש מועצת
העיריה אום אל פחם. האיש, חבר התנועה האיסלמית, התלונן כי משרד החינוך מונע
מהמועצה להקים בית ספר נפרד לבנות. על סמך מחקרים רבים ידוע, הוסיף, כי בתי ספר שבהם
יש הפרדה מגדרית, אינם פוגעים בהישגי הבנים (התחרותיים יותר) ועם זאת משפרים את
הישגי הבנות, שהתחרות עם הבנים מחלישה אותן.
התירוץ, באמצעות ממצאי מחקר, היה רק כסות לשימוש בשיחה
עם חילוני להצדיק מהלך שנובע מאמונה דתית והיכולת לכפות אותה על תושבי עירו. בעניין הזה איש התנועה האיסלמית לא רק שאינו
שונה מאיש התנועה הדתית-יהודית אלא גם מרב אלוף בני גנץ.
האימאם בני גנץ
לקראת יום הזיכרון נהוג אצלנו טקס שבו
הרמטכ"ל תוקע דגלון הנצחה על קברו של החייל האחרון שנהרג במהלך השנה. שמו של החלל
האחרון השנה הוא יבגני טולוצ'קו, אך הדיגלון הונח על קברו של מי שנפל לפניו, שלמה
ניצני. למה? כי טולוצ'קו היה, על פי הגדרת הרבנים "ספק יהודי".
משנודע העניין בציבור התעשת הרמטכ"ל והודיע
כי מעתה ישונה הנוהל. אלא שהבעיה אינה כלל נוהל הנחת הדיגלון בבית הקברות, כי אם
בכך שטולוצ'קו נקבר בנפרד מחיילים אחרים. יש, בהר הרצל, חלקה מיוחדת לגויים. ואת
הנוהל הזה אף אחד לא מתכוון לשנות. מאיפה זה בא? תשאלו את סגן ראש עיריית אום אל
פחם.
שיוויון בנטל?
מעניין כי החברה הישראלית שמפמפמת בקול גדול את חובת הגיוס, שיוויון הנטל ושאר
קשקושי הפוליטיקה והמיתוסים הציוניים מתנערת מהם לחלוטין בעת המוות. לצבא יגוייס מי
שספק יהודי כמו "כולם", אבל להיקבר – לא בבית קברינו.
אלא שהזכות להפרדה אינה נחלת כולם. על אום אל פחם נאסר לבנות בית ספר לבנות בלבד
(לא לדאוג, המועצה המקומית מצאה דרך לעקוף את משרד החינוך). עם רשת בית יעקב
החרדית משרד החינוך חי בשלום. יש בתי קברות שבהם לא רק שאין קוברים גויים אלא מפרידים
בין יהודים לפי מוצאם, ויש אוטונומיה דתית ברבנות היהודית המחולקת בין ספרדים לאשכנזים.
יש שיצרו על ההפרדה הזו. ויש, והם מתרבים, שרואים בה חלק מהרב
תרבותיות – מהגיוון החברתי, דתי, אתני, של החברה הישראלית. אלא שתכנית החלוקה
התרבותית היא לא הכרה אמיתית בשונה, באוטונומיה של הזולת, אלא בכפייה בנוסח
מודרני, חד מימדית לחלוטין – לאיזו קבוצה אתה משוייך.
באיזה בית ספר לומדים שפינוזה?
בבתי הספר באום אל פחם אין אפשרות שלא ללמוד קוראן ובהרצליה חייבים
הכל בלימוד תנ"ך הן בבתי הספר לבנים
והן בבתי הספר לבנות. אין בארץ בתי קברות ציבוריים (בניגוד לפרטיים שבכמה קיבוצים)
שאינם בשליטה של המועצות הדתיות . אין בשום
מקום בישראל אוטונומיה של לא דתיים. חוק יסודות התקציב מחייב את המדינה לממן את
בתי הספר החרדיים שנהנים מאוטונומיה מלאה.
הוא לא מחייב לממן בתי ספר של חובבי ישוע ושפינוזה – אם נזכיר רק שניים שהממסד היהודי שונא בלהט.
במובן הזה יש זהות מעניינת בין מה שקורה בחברה
היהודית לבין התביעה של מפלגת בל"ד (ותודה לעזמי בישארה על היוזמה)
ל"אוטונומיה תרבותית" לערבים בישראל. תרבות היא מושג חברתי, לא אישי.
הזכויות התרבותיות ניתנות לקבוצה: ערבים, חרדים, יהודים - על פי שיוכם בידי המערכת הפוליטית. מהרגע שבו
אתה משויך לקבוצה (התרבות) היהודית, הרי
שאתה יכול להיקבר רק בקבוצה. את עריצות
המדינה מחליפה עריצות הקבוצה. לכן, ובאופן הכי בסיסי, רב תרבותיות בנוסח הקיים
במדינת ישראל היא האנטי תיזה של זכויות אדם.
מה עם החזייה של הרבנית קלוצק?
קחו את השאלה הבאה: מפעל לייצור חזיות מבקש להציב
שלט פירסומת במאה שערים, תל אביב ואום אל פחם. האם זכותה של מועצת מאה שערים, תל
אביב, ואום אל פחם להחליט האם להתיר הצבת השלט, או לא? האם ראוי לכבד את עמדת רוב תושבי מאה שערים (בהנחה
שנשאלו לגבי הסוגייה) נגד המודעה, או שמא את זכות המיעוט שמאמין שכל עוד מותרת פירסומת
להרצאה של הרב קלוצק על קדושת השבת, יש להתיר פירסומת לחזיות?
אם הרמטכ"ל, המופקד גם על הרבנות הצבאית,
מחייב קבורה נפרדת של חיילים על פי מוצאם ודתם חובה עליו להתיר לפחות לאותם גויים
שהוא קובר בנפרד לאכול לחם בפסח וצלעות חזיר כל השנה. זו תכנית חלוקה הוגנת. אך
להיקבר בנפרד ולחייב אותם לאכול כשר לפי מנהג היהודים הדתיים – זו דיקטטורה תרבותית. שלא לדבר על זכותם של,
נניח, יהודים, לאכול את החזיר כאחד הגויים.
14.4.2013
