25 באפריל 2013

תבונת קיצוץ השכר הציבורי



אמנם הצעת חוק התקציב לשנים 2013-4 טרם אושרה בממשלה וטרם נחקקה בכנסת אך מהידיעות המתפרסמות בשבוע האחרון נראה שחלק מקיצוץ ההוצאות בתקציב המדינה העתידי  יבוא מסעיף השכר במגזר הציבורי. לא מדובר בהפחתת שכר כפשוטה, אלא באי תשלום או בדחייה של תוספות שכר שעליהן הוסכם בעבר. צפוי כי האיגודים המקצועיים  יתנגדו למהלך ולפיכך מפעיל האוצר לחץ באמצעות נפנוף בהצעת חוק לביטול הפטור ממס הכנסה על תשלומי חמעסיקים לקרנות השתלמות.

האם ראוי לקצץ בשכר עובדי המגזר הציבורי?


עצם הצגת השאלה באופן הזה מלמדת כי המציע מסתכל על תשלומי השכר הציבוריים כאל הוצאה ככל ההוצאות. ואם נגזר לקצץ בהוצאות אז דין השכר אינו שונה מדין קיצבת הילדים, הדלק לטנק וכל הוצאה ציבורית אחרת, למעט החזר חובות שנחשב קודש קודשים.

מתענוגות ההפרטה

אלא שלא כך הם הדברים. השכר במגזר הציבורי אינו שונה מהשכר במגזר הפרטי. זה קל להבנה בדוגמה הבאה: יש רשויות מקומיות שמפנות אשפה על ידי עובדי הרשות המקומית. ויש רשויות מקומיות שמפנות אשפה באמצעות קבלן. קיצוץ שכר במיגזר הציבורי משמעו שלא כל שכר עובדי התברואה מקוצץ. אלא רק שכרם של אותם עובדים שהם עובדי הרשות המקומית. כך מייצרים פער שכר בין קבוצות עובדים באותה עבודה לא על פי תפוקה, לא על פי כישורים, לא על פי ותק ולא על פי אף פרמטר מקובל של תשלום שכר. אלא  רק על בסיס זהות המעסיק.

בהכללה, הפחתת השכר של עובדי המגזר הציבורי תקשה עוד יותר על המגזר הזה למצוא עובדים טובים. הרופאים הם דוגמה חביבה על כולם: מאחר  ו – 80%  מתושבי המדינה מחזיקים בביטוח רפואי פרטי הרי שהרופא בבית חולים ממשלתי יעזוב משמרתו על פי הקבוע בהסכם ויברח למגזר הפרטי שם מובטחת לו הכנסה יותר גבוהה. ומי שאין לו ביטוח פרטי? זבש"ו.

האם לממשלה יש עניין שרופאים יברחו מהמערכת הציבורית? ממש לא. האם לממשלה יש עניין שמורים יעדיפו בתי ספר פרטיים על פני בתי ספר ציבוריים? ממש לא. האם לממשלה עניין שיותר פרופסורים ינטשו את אוניברסיטת תל אביב לטובת המרכז הבינתחומי? מי שמפחית שכר רק למגזר אחד – במקרה הזה למגזר הציבורי – יגרום לתוצאה הלא רצוייה הזו.

אם כך, האם אסור לקצץ בשכר?


ראשית, חשוב לציין שכל החלטה על קיצוץ אינה החלטה כלכלית. היא פוליטית. לכל קיצוץ יש חלופה.

שנית, נניח שהממשלה בחרה באופציה של קיצוץ שכר. זכותה של ממשלה גם לבחור באפשרות גרועה. אם זה המצב, הדרך הנכונה לטפל בעניין היא לקצץ את כלל השכר במדינה. נניח כי הממשלה רוצה לקצץ בהוצאות השכר של המגזר הציבורי 4 מיליארד שקל לשנה. במגזר הזה יש מיליון עובדים ונניח כי שכרם הממוצע הוא 9,000 שקל לחודש שהם 108,000 שקל לשנה. זה אומר שעלות השכר של המגזר הציבורי היא 108 מיליארד שקל לשנה. מה שמלמד כי הממשלה צריכה לקצץ שכר בשיעור של 4% כדי להגיע ליעד. אם קיצוצי השכר יופעלו על כלל השכירים, שלושה מיליון במספר,  יידרש קיצוץ של 1.3% לכולם. ומאיפה הממשלה תשיג את יתרת הכסף שהיא צריכה? ממס שכר על המעסיקים הפרטיים בגובה 1.3% (הרעיון לקצץ בשכר אינו להגדיל את הרווח של המעסיקים הפרטיים). וכך הממשלה תקבל את אותם 4 מיליארד אך פערי השכר לא ישתנו.

טמטום או אידיאולוגיה?

אם זה כל כך פשוט והוגן מדוע הממשלה נמנעת ממהלך כזה?

הנה שורה של הסברים אפשריים:

1.    הממשלה מטומטמת.
2.    הממשלה שבוייה באידיאולוגיה שהמגזר הציבורי הוא "שמן" ועובדיו בטלנים ולכן ראוי לפגוע בהם. זה בערך מה שנתניהו טען בעת שהיה שר אוצר. מי מכם שקורא את העיתון "הארץ" יודע שזה מה שמאמינים גם כל פרשניו של העיתון הזה, ללא יוצא מהכלל – באחידות בולשביקית למהדרין.
3.    הממשלה מעדיפה להסתבך ב"גזירות" עם מיליון עובדי המגזר הציבורי ולא עם 3 מיליון עובדים אחרים.
כך או כך לאיגודים המקצועיים (וזה לא רק ההסתדרות הכללית כי אם גם ההסתדרות הרפואית, ארגוני המורים ועוד) יש דילמה מעניינת. להתפשר עם הממשלה ולהפחית בשכר עובדי המגזר הציבורי, או לא להתפשר ולהסיט את המאבק למיסוי קרן ההשתלמות. בכך יסבכו את הממשלה עם כמעט כל השכירים במשק – מה שיאפשר, לראשונה, ובאמת, שביתה כללית.

ונזכור שוב: לכל קיצוץ יש חלופה וההחלטה באיזו מהן בוחרים,  היא לעולם החלטה פוליטית.

25.4.2013