הדעה
המקובלת היא שדעת הקהל ניצחה את הכסף הגדול. כשנודע שבנק לאומי החליט למחוק חלק
מחובות חברת גנדן שבאמצעותה שולט נוחי דנקנר באימפריה הכלכלית שלו, קמה
צעקה. איך זה שהבנק מוחק חוב ענק של טייקון, ועושק כל חייב אחר שאינו טייקוני?
המהומה התעצמה כשעלתה ההצעה להחרים את הבנק אם אכן יימחקו החובות. הגדיל לעשות עורך
דין ידוע שהודיע כי ימשוך את כספי פקדונות
הנאמנויות שהוא מחזיק בבנק – אם תבוצע עיסקת המחיקה.
לפני
הסוף הודיע הבנק שהוא מקפיא את ההחלטה על המחיקה. ויומיים אחרי כן (הסוף?) הודיע שלא תהיה מחיקה.
הללויה?
די
לציין כי באותו שבוע מחק הבנק חוב של
טייקון אחר – יצחק תשובה. ללמדנו כי לפחות מבחינה בנקאית יש העדפה מתקנת למזרחיים,
כל עוד מדובר באלה מהם שהגיעו למעלת טייקון.
וברצינות:
הדעה המקובלת, על ניצחון דעת הקהל,
מוטעית.
נראה
שאם יש לקח אחד שלמד בנק לאומי מהמהומה הרי הוא שלהבא הכרחי למנוע הדלפות. ואת זאת אני יודע מהתגובה
הראשונה שפרסם הבנק ולפיה, הבנק מחזיק בדעתו
כי המחיקה המוצעת היא המהלך הכלכלי הנכון כדי להקטין את הנזק שנגרם לבנק בשל העיסקות
שלו עם דנקנר.
יו"ר הבנק, דוד ברודט, אמר כי הוא מנוע מלהסביר בדיוק איך מגיעים
לתוצאה הזו, אבל לפי מיטב השיפוט הכלכלי-עיסקי שלו זה מה שראוי שיהיה.
אלא
שהמהומה עשתה את שלה והבנק התקפל. לא משום שהמחיקה המוצעת לא טובה. אלא בגלל שנזקה
של המהומה גדול מתועלת המחיקה. אלמלא המהומה, יש לשער, ובסיום הבדיקה של המפקח על
הבנקים, היתה המחיקה מתבצעת והבנק היה
מצמצם את הפסדיו בעיקבות העיסקות הדנקנריות שלו.
מוסר, תחרותיות וצביעות
המעניין
הוא שכל מי שהתבטא בנושא לא התווכח עם טענת הבנק על כדאיות המחיקה. הביקורת היתה
על מוסריות הצעד הזה, ועל אפליה בין לקוחות הבנק. איש לא התווכח על תועלתו הכלכלית
של המהלך עצמו.
את
הפינה הזו משעשע שחסידי ה"שוק
החופשי" וה"תחרותיות" עוברים לפתע להשתמש בנימוקים מעולם המוסר. כאשר מפעל נסגר או מפטר עובדים, מסבירים חכמי
הכלכלה האלה שיש "להתייעל" וכל
מיני מילים כלכליות שכאלה. אך בעניין הדנקנרי , כל שיקולי היעילות, הרווח והתחרות
נמוגו. מותר לבנק לאומי, אפילו ראוי לבנק לאומי, לפגוע ברווחיו ובבעלי המניות שלו
למען הכאת והוקעת הטייקון. לא פלא שראש הממשלה נזעק, ובישיבת הממשלה יצא נגד ה"עליהום" על אנשי עסקים.
ובאמת
אנה אנו באים אם שיקולי מוסר והתחלקות הכנסה ייגברו על ה"יעילות"?
קו הרכבת מבית שאן לחיפה
לא
ארחיב על מחול הצבועים האלה. השאלה שתידון כאן היא האם מבחינה עיסקית-כלכלית צודק בנק לאומי בטענתו כי המחיקה כדאית.
בנק
לאומי מגיע למסקנה הזו כאשר הוא בוחן את
המחיקה, החלטה עיסקית, במנותק מכל פעילות הבנק. הוא בודק את המחיקה לגופה. כאילו
הטיפול בדנקנר מנותק מהטיפול בעסקים אחרים. כאילו שכל החלטה עיסקית של הבנק נמדדת
רק לגופה, בלא כל זיקה לעסקים אחרים.
ובאמת, מה הקשר בין ההלוואה (והמחיקה) לדנקנר
להלוואה למסגריה של מוסא?
בחודש הקרוב,
ועם פירסום הצעת התקציב הממשלתית, נהיה עדים לוויכוח על כל מיני סוגיות – למשל האם
הקמת רכבת מבית שאן לחיפה היא כדאית. אם בודקים את זה "עניינית", כלומר
העלות וההכנסות מהקו הזה, אז בוודאי
שהרכבת לא כדאית. כמו שהכביש לבית שאן אינו כדאי. כמו שכביש הצפון אינו כדאי. כמו
שהמרפאה בכפר מלל אינה כדאית. באיזה הקשר כל אלה נהיים כדאיים? רק בהקשר החברתי
הרחב.
כשדוקינס ואדם סמית' נפגשים
במובן
הזה כלכלנים דומים לגנטיקאים. על פי ההבנה המודרנית מה שמניע את האבולוציה הם הגנים. ה"גן האנוכיי", שם ספרו של ריצ'רד
דוקינס, הפך למותג המסמל את ההשקפה הזו.
כל גן דואג לקיומו והתרבותו. גוף האדם הוא רק כלי הובלה של גנים. כלל בני האדם? גם
הם רק כלי עזר לפיתוח הגנים.
ההסתכלות
הבדידה על ההלוואה לדנקנר, בנוסח האטומיזם הכלכלי של אדם סמית', דומה להסתכלות על הגן במנותק מהגוף. אורן הרמן, מחבר הספר
"מחיר האלטרואיזם" בדעה שההסתכלות הבדידה על התפתחות המינים מחטיאה. למה נמלים ודבורים שכלל
אינן מתרבות מתקיימות? ומדוע כל פעילותן
היא לעזור לזולת החרקי? דרווין תהה על זה כמו רבים אחרים. והתשובה של רבים מהם היא שלחברה, לקבוצה, למשפחה יש משקל ותפקיד
בהתפתחות הגנטית.
המסגריה
של מוסא היא קטנה וסביר שהיא תתנהג באופן בדיד. במנותק מהקשרים חברתיים רחבים. גם זה לא תמיד אפשרי ורצוי, במיוחד אם היא מזהמת
או מתחרה בבית מלאכה אחר. אבל בנק? בנק
ששופט את ההלוואה לדנקנר לגופה במבודד מהקשרה הרחב, פשוט לא מבין את הכלכלה.
להסתכלות הבדידה יש מחיר
מצער
שזה המצב. בנק לאומי שם יותר מדי כסף אצל דנקנר בשמותיו העיסקיים השונים. גם אם
דנקנר היה שפינוזה כלכלי (והוא לא) אסור היה לתת לו כל כך הרבה כסף. העובדה שבנק
ישראל, ורוב המפקחים על הבנקים בעולם, מטילים מגבלות על מתן אשראי ליחידים (למשל שהמשכנתה שאנחנו לוקחים לא תחרוג ממחצית
מחיר הדירה) נובעת מכך שהברודטים והרוסק-עמינוחים למיניהם לא מבינים שהזוגיות הצמודה שלהם עם טייקונים פוגעת בהם עצמם, ושבהסתכלות
שלהם המנתקת את ההחלטה למחוק את חובו של
דנקנר מהקשר רחב יותר, הם מתעלמים מהסביבה הכלכלית והציבורית ולכן הם שוגים.
הם,
המנהלים הכלכליים, במיוחד בבנקים, אמורים
להבין שאין החלטות בדידות המנותקות מהמשפחה, הילדים, המעמד, הלאום והמדינה. וכאשר
הם מקבלים החלטות כאלה – סופם ליפול.
העניין
הוא שכאשר הם נופלים הם מצוידים במצנח זהב שסידרו לעצמם. ואת מחיר המצנח כמו את
מחיר החבטה בקרקע משלם הציבור.
23.4.2013
