מתברר שמשרד האוצר מבקש להגדיל את "יעד
הגירעון" בתקציב המדינה לשנים 2013-2014. ועוד אנו שומעים כי בנק ישראל מתנגד וראש הממשלה שלח את שני
הגופים להידבר בעניין. האם זהו דיון רציני
או אולי "משחקים בקקה", כמאמר הילדים.
ראשית, ראוי לשים לב כי בעוד התקציב – כלומר
הוצאות הממשלה – מוגבלות על פי חוק, "יעד הגירעון" הוא מספר מעורפל. אמנם גם הוא מופיע בכתובים ולפעמים אפילו נכתב על נייר שעליו כתוב חוק, אבל
הוא "יעד" כלומר משאלת לב. לא משהו מחייב. הנה כי כן ב – 2012 היעד היה
כ – 20 מיליארד שקל ובפועל הוא היה כפול מזה. כלומר הוויכוח על "יעד
הגירעון" הוא ויכוח על משאלות לב.
שנית, כל מי שמעורב בשיחה הזו מתחיל אותה עם
הונאה עצמית. הגירעון הוא ההפרש שבין ההוצאה וההכנסה של הממשלה. הוצאה היא מושג מובן: משלמים כך וכך שקלים כמשכורות, משקיעים
בכבישים, קונים נשק וכל מיני דברים דומים. אבל מה היא הכנסה? הכנסה היא בעיקרה אומדן. יושבים כלכלנים ומנסים
לנחש מה יהיה. פלוני מנחש 6 ואלמוני מנחש 7. לפעמים הם מתפשרים על מספר מקובל פחות או יותר
על כולם. מאיפה הם יודעים מה יהיה? הם לא. הם עושים "תחזית כלכלית". היו
ימים שלתחזית הזו אפילו קראו "תקציב לאומי". כשיורדים מהמילים הגבוהות לכיוון
הקרקע מדובר בניחוש. לעיתים משאלת לב. ושוב: אין קשר בין מה שכתוב בתחזית לבין מה
שיהיה במציאות. לפעמים (מאוד נדירות) קולעים בול. לרוב טועים. ועשרות מחקרים כבר
הראו - זו אינה תופעה ייחודית לישראל – כי המומחים האלה לרוב טועים כלפי מעלה. הם
מנחשים שיהיה יותר ממה שיש בפועל.
שלישית, יכול להתקבל הרושם שאם כל הדיון הוא
קשקוש, הרי אין הוא מעלה ואינו מוריד. ובכן גם לדיבור יש מחיר. כאמור "יעד
הגירעון" לא מחייב באמת, וממילא הוא בנוי על ניחוש, בתחום ההכנסות, שלרוב לוקה
באופטימיות יתרה. התוצאה המשולבת של ניחושים ומזלות היא שהמדינה לוקחת הלוואות. כי
זו המשמעות האמיתית של גירעון: הלוואה שהמדינה לוקחת כדי לממן את ההפרש שבין
ההוצאה וההכנסה. בשנה שעברה לקחה הממשלה הלוואות של 40 מיליארד שקל. אם נניח כי
בישראל יש בערך 2 מיליון משפחות, אז האדונים נתניהו ושטייניץ ושאר חבורת הממשלה
הגדילו את החוב של כל משפחה ב – 20,000 שקל. וזו תוצאה של גירעון בשנה אחת בלבד.
רביעית, אם יש למישהו ספק באשר לתשובה לשאלה: מי
פורע את ההלוואה הזו, הנה התשובה: כל אחד
מאיתנו באמצעות מערכת המס. בערך שליש מתקציב המדינה בכל שנה, מיועד להחזר חובות.
חמישית, יש מדינות שצברו חוב כל כך גדול, עד
שהודיעו שאין בכוונתן לשלם את חובותיהן. ארגנטינה עשתה את זה. יוון, פורטוגל,
אירלנד ומדינות אחרות באירופה לא נהגו כך רק בזכות סיוע שקיבלו ממדינות אירופה
האחרות. רוב החוב של ממשלת ישראל הוא לתושבי ישראל באמצעות הפנסיות והחסכונות
שלהם. לכן אם הממשלה תבחר בעתיד באי פרעון
חובות, כולנו "נאכל אותה" דרך פגיעה בפנסיה ובחסכון.
לסיכום העניין הזה: יש כאן הרבה ברברת, המון
שקרים אבל בסוף את התוצאה משלמים האזרחים באמצעות מסים הנגבים לצורך תשלום חובות.
ועכשיו לשחקנים במשחק הזה:
יאיר לפיד מנסה להיות
שלי יחימוביץ. יחימוביץ היא תומכת נלהבת של הגדלת החובות והגירעונות הציבוריים. על
העניין הזה, בין השאר, היא נמנעה מלהיכנס לממשלת נתניהו. לפיד רוצה גם הוא לקחת
הלוואות נוספות כדי למנוע יותר מסים כעת. זה אומר שלפיד מבקש להסיט את המס הנדרש מהיום
למחר. עם ריבית, כמובן.
סטנלי פישר ממליץ (גודלו של הגירעון הממשלתי אינו
בסמכות בנק ישראל) לא להתפרע. אחד הנימוקים שפישר משמיע הוא שהממשלה מגדילה את
"יעד הגירעון" שלה בכל כמה חודשים, ובכך מקרינה חוסר אמינות. גם פישר תומך
בהגדלת החוב שלנו, אך בסכום קטן מזה שרוצה
לפיד.
בנימין נתניהו משחק אותה, כהרגלו, בהימנעות מהחלטה. העניין בסמכותו אבל כרגע הוא
זורק את הכדור למגרשם של לפיד ופישר בתקווה שהם יתפשרו, ואז הוא יסתמך על הפשרה הזו כדי להמשיך את מה
שעשה כל שנות כהונתו: הגדלה מתמשכת של הגירעון
ושל החובות הציבוריים, אבל בלי להחליט על
כך. זה רק "יוצא ככה".
15.4.2013
