8 באפריל 2013

הממוצע העקום נגד השכל הישר


קוראים של  הפינה הזאת מכירים כבר את עמדתו של הכותב נגד שימוש בממוצעים לצורך קבלת החלטות חברתיות. בשם השקיפות וזכות הציבור לדעת יש היום דרישה הולכת וגוברת לקבל מידע, למשל, על טיבם של בתי ספר ובתי חולים. מהו בית חולים טוב? התשובה לשאלה הזו לא פשוטה. מתברר שכאשר משתמשים בשיעור התמותה בבתי חולים כדי להעריך את איכות הטיפול שהם נותנים, מתחילים בתי החולים להפנות חולים גוססים לבתי חולים אחרים. וזאת  כדי לקבל "ציון טוב" במבחן התמותה הממוצעת. ואם מחליטים למדוד את טיבו של  בית חולים באמצעות מדד הכולל בצד שיעורי התמותה גם פרמטרים אחרים כמו שביעות רצון של המטופלים, משך השהייה בבית החולים ועוד, עולה השאלה איך משקללים בין מוות של פציינט לבין טיב הברוקולי בארוחת הערב.

הממוצע של מוישה ורבקה

בבתי ספר נהוג להעריך את טיבו של המוסד החינוכי לפי ממוצע ציוני התלמידים במבחנים. ככלל, ועל כך  מסכימים מורים רבים, הצלחה במבחן לא מלמדת דבר על יכולותיו של התלמיד פרט ליכולת להצליח במבחן.  אבל בטוח שציוני התלמידים במבחנים אינם מעידים על איכותו של בית הספר.  גם ממוצע בין הציונים שהשיגו מוישה ורבקה אינו מלמד דבר על  אף אחד מהם. והתופעה החמורה ביותר:  כאשר מנהיגים שימוש בממוצעי ציונים כאלה  מתמקדים  מנהלים ומורים  בהעלאת הציון הממוצע, תוך שימוש בשיטות מפוקפקות כמו  "לבקש" מתלמידים חלשים לא לבוא כלל למבחן. ויש גם מורים שעוזרים לתלמידיהם בעת המבחן הקובע (ובפועל מלמדים את התלמידים מעשה רמאות ממש)  כדי לשפר את הציון הממוצע שלרוב גם משמש כבסיס לתוספות שכר.

עד כאן דעתי הקדומה.

מוישה ורבקה מבקרים בשבדיה

בשבוע שעבר התקיים באנגליה הכנס השנתי של האגודה המלכותית לכלכלה. כמנהגם של כנסים מהסוג הזה הוצגו במהלכו עשרות מחקרים.  לצורך הדיון בהשפעת הממוצע על השכל, מעניין במיוחד הוא מחקר שבדי בענייני תעסוקה.


שלושה חוקרים ( Stefan Eriksson, Per Johansson and Sophie

Langenskiöld) מאוניברסיטת אופסלה ביקשו לבדוק האם מעסיקים מפלים לרעה מועמדים לעבודה. החוקרים פנו ל – 1,000 מעסיקים בעיר שטוקהולם וביקשו מהם לתאר עובד שעזב לאחרונה את עבודתו. משהשיבו העסקים על העניין הזה הם נתבקשו לבחור מבין שני מועמדים שהחוקרים הציגו להם.  426 מעסיקים השתתפו במחקר והשיבו לשאלות החוקרים.
התוצאות - כמה  מעציב ללמוד  על מדינה כמו שבדיה - די צפויות ומעידות על אפליה שיטתית בקבלה לעבודה. ומי המופלים?  הסיכוי של יהודי או מוסלמי להתקבל לעבודה קטן ברבע מהסיכוי של נוצרי. הסיכוי של בני 55 ויותר  להתקבל לעבודה קטן בשני שלישים מהסיכוי של בני 30 ומטה. אבל האפליה הגדולה ביותר היא כנגד מי שחלו בשנה האחרונה וכנגד.... שמנים. הסיכוי של כבדי המשקל להתקבל לעבודה קטן ב – 80% מזה של בריאים ורזים.

הסטיגמה של הממוצע

גם כאשר מעסיקים מוכנים להעסיק מוסלמים, יהודים, הורים לילדים,  מבוגרים, חולים בעברם או שמנים, השכר המוצע להם נמוך משמעותית משל האחרים. אצל חולים בעבר ושמנים – מחצית השכר. יהודים, הורים ומוסלמים –יקבלו  15% פחות.

מה ההסבר?

"אפליה סטטיסטית". זהו שמו של מנגנון פסיכולוגי הטבוע בנו ולפיו אם אנחנו יודעים, לדוגמא, שפריון העבודה של שמנים נמוך בממוצע משל אחרים – אז נפלה לרעת שמנים. כלומר גם אם פלוני שמן, מוסלמי, הורה וכישוריו ופריונו טובים משל כל מועמד אחר  – הוא יופלה לרעה רק בגלל ה"אפליה סטטיסטית". אנחנו נוטים לשפוט פרטים על פי הכללה ממוצעת קבוצתית.

לכן כאשר תשמעו כי "בממוצע הצמיחה בישראל גבוהה ממוצע מדינות ה – OECD " תדעו שזה קישקוש שמתאים לריקי כהן ויאיר לפיד. זה לא שייך, בהכרח, לחיים שלכם.

והממצא האחרון: נמצא כי עסקים גדולים, לרוב ציבוריים, מפלים פחות מעסקים קטנים שהם לרוב פרטיים. ללמדנו עד כמה השוק הפרטי והתחרותי הוא גם יעיל בשכירת עובדים.
8.4.2013