פירסום
הפרוטוקולים של "ועדת צמח" עורר כצפוי, שוב, את הוויכוח על יצוא הגז.
הממשלה אמורה להחליט בעניין כמו גם בשאלה מה יהיה שיעור המס שיושת על הגז. כבר
פרסמתי בפינה הזאת את עמדתי בסוגיה. הפעם הדיון הוא לא בהיבט הכלכלי אלא במחשבה שמאחורי עמדת האוצר. שאול
מרידור, למשל.
מרידור
הוא סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר וחבר בוועדה. בדיונים הוא הציג את עמדת משרדו שבעיקרה מבקשת לתת
לזכיינים לייצא כמה שיותר, אפילו יותר ממה שהם עצמם ביקשו. משרד האוצר לא מאכזב:
הימין טבוע בנשמתו הכלכלית.
מתי נגמרת המדינה?
השאלה
האם וכמה לייצא קשורה גם בביקוש המקומי. ואם מבקשים לבחון את זה, מתבקשת השאלה ביקוש לכמה שנים? 5 שנים קדימה?
10? 50? מרידור, ובמידה פחותה גם עמיתו לשעבר באוצר ומנכ"ל משרד האנרגיה
בהווה – שאול צמח, סבורים שזה ממש לא
חשוב. לפי הגישה שלהם נמכור כעת כמה שאפשר ואם בעתיד יחסר גז – נקנה. למה לערבב את שמחת ההווה עם בעיות העתיד?
מרידור
אף הגדיל לעשות באומרו "אני יודע מה יהיה בעוד 30 שנה? אני לא יודע אם תהיה
מדינה". האיש צודק. אם הימין ימשיך לשלוט כאן בדרכו הנוכחית ספק אם הפרוייקט
הציוני ימשיך להתקיים. אלא שהספק שמעלה איש האוצר באשר לעתידה של המדינה הוא בלוף.
העמדה
של האוצר אינה שספק אם המדינה תתקיים גם בעוד שלושים שנה, אלא שבעצם אין ספק: היא לא תתקיים. ולכן כדאי
כבר עכשיו למכור את כל הגז ובקצב מהיר ככל האפשר.
באיזה שהוא שלב מסביר מרידור שאולי מי שיישאר במדינה שלא תהיה יעדיף בכלל
כסף על פני גז. אבל גם זה בלוף. הוא לא מוכן להתחייב שיהיה כסף בעתיד. אמנם המדינה
אמורה להשקיע את הכנסותיה מתמלוגים בקרן כלשהי. אבל מי מבטיח שיהיו הכנסות? מי ערב שהקרן תרוויח ולא תפשוט רגל? ומי לידינו יתקע שהממשלה
לא תגדיל במקביל את חובותיה למימדים אסטרונומיים ותשעבד את רווחי אותה קרן? הרי
הממשלה הזו כבר החליטה להגדיל חובות מעבר ליעד שנקבע רק לפני פחות משנה.
כשהמדינה תיסגר היא תהיה חייבת לנו כסף
אבל
הבלוף של האוצר גדול ממה שחושבים. לפני שנה הודיע משרד האוצר על הנפקה של אגרות
חוב ממשלתיות ל .....30 שנה. מאיפה מרידור המנפיק יודע שהמדינה תתקיים בעוד 30 שנה
כדי שתוכל להחזיר את חובותיה? כדי לייצר חוב, האוצר יודע בוודאות שתהיה מדינה. או
ששיקר והבטיח שתהיה מדינה. אבל כדי לבזבז את הגז, אותו מרידור מטיל ספק אם המדינה
אכן תתקיים ולכן כדאי למכור גז כמה שיותר.
לפחות,
לו היתה לאוצר טיפת הגינות, הוא היה מודיע כי מאחר ואין כל ביטחון שמדינת ישראל
תהיה פה גם בעוד שלושים שנה, הוא ממהר
להחזיר מיד את החובות המיועדים לתשלום באותו מועד עתידי.
זה
מה שעומד מאחורי עמדת הימין: ראייה קיצרת טווח קיצונית. לא פלא שאותו משרד אוצר
מבקש כעת לבטל את התחייבות ישראל לצמצום פליטת מזהמים. מה איכפת למרידורים למיניהם
שיהיה פה זיהום עתידי? ממילא סביר שכבר לא נהיה פה.
ומי
שחושב שמרידור השמיע את דעתו הפרטית כדאי שישאל מדוע הבוס, יאיר לפיד, לא מתנער
מהעמדה המנוולת הזו.
6.6.2013
