על
פי החוק על בנק ישראל לפעול ל"יציבות מחירים". הממשלה מגדירה את היציבות
הזו כאינפלציה של 1-3% לשנה. ובממוצע –
2%. למה אינפלציה בכלל? כי הסכנות הכרוכות בירידת מחירים גדולות בהרבה מהסכנה הצפויה מקצת אינפלציה. כאשר
מחירים יורדים אנשים נוטים לדחות קניות, בצפייה למחיר עתידי נמוך עוד יותר, וכך, לפי כללי ההתנהגות המקובלים בעדר, יש סכנה
שהכלכלה תיכנס למיתון.
מה
גם שהלישכה המרכזית לסטטיסטיקה, המרכיבה ומודדת את מדד
המחירים, מחליפה את המוצרים הכלולים ב"סל הצריכה" רק אחת לשנה. ולכן אם
במהלך השנה נכנס לשוק מוצר חדש שמחירו נמוך – הוא לא נרשם ולא נמדד. מה שעלול ליצר
מצב שבו המדד הנמדד גבוה יותר מהמדד האמיתי על פי רכישות בפועל. כלומר יכול להיות מצב שבו
אנו מודדים אינפלציה של 2% כאשר בפועל יש
אפס אינפלציה – ועל סכנת האפס והשלילי כבר עמדנו.
אז מה
המצב אצלנו?
תודה, טוב. בנק ישראל המופקד בחוק על שליטה באינפלציה
עושה כמיטב יכולתו, ובפועל אנחנו מתנדנדים סביב האזור המוגדר בחוק. על פי רוב, הבנק המרכזי מפספס, בדרך כלל כלפי
מעלה. אבל החריגות אינן גדולות. מבחינה זו ישראל נמצאת במקום סביר מבחינת השליטה
על המחירים.
מה
שמעלה את השאלה הבאה: אם אנחנו במצב אינפלציוני יציב, מדוע בנק ישראל מוריד את
הריבית? התשובה היא שאם המצב יציב, כפי שהוא עתה, רשאי הבנק לשקול שיקולים אחרים
בבואו לקבוע את הריבית. למשל? אם יש אבטלה גדולה, רצוי שהבנק יוריד את הריבית. אבל
בפועל גם אבטלה גבוהה אין אצלנו ושיעור האבטלה בישראל נחשב סביר. כאשר שר האוצר
ביקש את ברכת נגיד בנק ישראל להגדלת הגירעון הממשלתי – עוד כלי להאצת הפעילות
הכלכלית – ננזף חמורות.
אז
מה קורה?
בנק
ישראל מנסה להילחם בשתי תופעות שלהן תוצאה דומה. האחת, בנקים מרכזיים אחרים בעולם מורידים
ריבית. ואם אנחנו לא נעשה כן, תוצף המדינה במטבע זר – עניין שיביא לשקל חזק יותר,
לעידוד היבוא ובעיקר לפגיעה אנושה ביצוא.
התופעה
השנייה קשורה בהתחלת האספקה של גז טבעי
משדה תמר. זה יקטין את יבוא הדלק. מצב מטבע החוץ של המדינה ישתפר. יהיו פה
"יותר מדי" דולרים. וגם כך נחזה בהתחזקות השקל, ואיתה עידוד היבוא ופגיעה
קשה ביצוא. וזה עוד יחמיר כאשר הממשלה תתיר לייצא גז טבעי כפי שדורשים טייקוני
הגז.
הנה
על כן אנחנו עתה במצב שבו יש סכנה לפגיעה ביצוא. לכן גם הוחלט על רכישות מטבע חוץ
שנועדו לצד הורדת הריבית - לטפל בסכנה
הזו.
אלא
שההתמודדות עם הסכנה הזו ובמיוחד באמצעות הריבית, הבנק המרכזי עוד עלול לפוצץ לנו את הצורה.
תהליך הייצור של בועה
אם
יעד האינפלציה הוא בממוצע 2% והריבית של בנק ישראל היא 1.25% המשמעות היא שיש כאן
ריבית ריאלית (הריבית הנקובה פחות האינפלציה) שלילית. נכון שאם מוסיפים את המרווח
של הבנקים המסחריים, הריבית הריאלית של מי שלווה היא חיובית. חיובית אבל
זעירה. אבל מי שחוסך מקבל מהבנק ריבית
שלילית במיוחד. ולפיכך, מי שחוסך היום בבנק הוא טיפש ובדרך להיות טיפש מופלג.
מה
עושה החוסך? מריץ את כספו בבורסה בתקווה למצוא שם תשואה מוצלחת יותר, או,
לחילופין, אם יש לו חסכון גבוה, הוא רץ לקנות דירה. ואם יש גורם אחד עיקרי למחירים העולים בבורסה זו
הריבית הנמוכה שמנהיג כאן בנק ישראל מנימוקים שהוסברו לעיל.
האם
ראוי לשלם בבועת דיור ובבועה פיננסית בעבור הנימוקים של בנק ישראל? לפעמים יכול
להיות שכן. מתי? כשאין אלטרנטיבה. אבל יש אלטרנטיבות אלא שמתעקשים לא להשתמש בהן.
הנה
שתי חלופות:
1.
לא להוריד את הריבית. להפך, להעלות אותה כדי
למנוע בועות. וכאשר יהיו עודפי מטבע חוץ, שבנק ישראל ירכוש אותם כפי שהוא עושה מדי
פעם.
2.
להוריד את הריבית אך להטיל מס על רכישת ניירות
ערך, דירות ונכסים דומים – קוראים לזה מס מוניטרי. זה מס נטו על הון. אלא שעל ממשלת
הימין שלנו פתרון שכזה כלל לא מקובל.
ניפגש כשהבועה תתפוצץ.
30.5.2013
